דתיים בצמרת בטחון

הרב שלמה אבינר

 

 

מה לחשוב על העובדה ששלושה דתיים נבחרו לעמוד בצמרת מערכת הבטחון: משטרה, שב"כ ומוסד? מתגשם החלום!

האמת היא שעצם השאלה מעידה שטרם השתחררנו מן המחלה הנוראה שגרמה לגלות: המגזריות, הפילוגים, או בלשון חז"ל: שנאת חינם.

אותה שנאת חינם שגרמה לחורבננו הלאומי, פירושה: בקבוצה שלנו כל האמת, כל הצדק וכל היושר, ובקבוצות האחרות הכל רקוב, הכל גרוע, הכל צולע. ואז כמובן, זו חובה לאומית להילחם בכל האמצעים נגד הקבוצות היריבות ולהרים על נס את הקבוצה שלנו. או כפי שניסח הפילוסוף קנט: יש "אנחנו" ויש "הם". או כפי שניסח הפילוסוף סארטר: "האחר,- זה הגהינם".

מרן הרב קוק תיאר בכאב רב את התופעה הזו במאמרו "מסע המחנות", ביחס לדתיים ולחילוניים, וקרא לזכור את העיקר שאנו אומה אחת (מאמרי הראיה), ומי כמוך ישראל גוי אחד בארץ.

יש לחדול מן המחלה הממארת הנוראה הזאת להתייחס אל אדם לא כפי מה שהוא באמת, אלא על פי השתייכותו הקבוצתית.

דובר על "התגשמות החלום". איזה חלום? חלום שהדתיים יעמדו הם ורק הם בראש כל המערכות. זהו חלום זוועה. עוד לא הגיע המשיח.

אלא שמא החלום הוא שדתיים משתלבים בכל מערכות המדינה ולוקחים על עצמם אחריות – בהחלט זהו חלום טוב.

לכן כדי לסיים בנימה אופטימית ומשמחת, יש לציין שבחירה משולשת זו מזימה שני שקרים מתועבים.

א. שקר ראשון: הדתיים לא משתלבים באחריות הלאומית. לא נכון, הרי לך מינויים חשובים שאינם על בסיס של לחצים פוליטיים, אלא על פי כישורים אישיים ומסירות נפש עצומה לתפקיד. בזמנו אמר בן גוריון: "איפה אתם הדתיים בבתי-הקברות הצבאיים"?! גם אז הוא לא צדק, קל וחומר היום.

ב. שקר שני: חוסמים דתיים מלעלות לצמרת. לא נכון. הנה לך, כיון ששלושה אלו היו מתאימים "למשול על הכיפה", זה לא הפריע לאף אחד שגם על הראש, יש להם כיפה. אשרינו.

מוסר הסיפור: אנו עם אחד. מה שמחבר אותנו הוא לאין ערוך יותר גדול ממה שמפריד. אשרינו.