אל תתבלבל - צה"ל אינו האויב

הרב שלמה אבינר

 

[ראיון]

ש: לצערנו הנורא נרצחו שני שכנים צדיקים שלנו ,ר"מ אחד בישיבתנו ועוד יהודי צדיק, ועוד יהודים נפצעו, על ידי מחבלים יימח שמם. אנשים רבים תוססים ודמם רותח לעשות הפגנות כדי לזעוק על המצב. האם יש לזה מקום?

ת: יש לשקול האם זה נצרך והאם זה מועיל או מזיק?

ש: מה זאת אומרת נצרך?

ת: מטרה של הפגנה היא לעורר את דעת הקהל שיש דבר נורא אליו האומה לא מודעת. בנידון שלנו כל עם ישראל מודע לכך שרצח הוא דבר נורא וכל עם ישראל מלא צער על כך ורוצה שזה יפסיק.

ש: ומה פירוש מועיל או מזיק?

ת: לטרור אין כוח ממשי , אלא הוא מלחמה פסיכולוגית במטרה לשבור את רוח האזרחים וגם למוטט את אמונם בממשלה ובצבא. לכן הנשק הראשי נגדו – כמובן מלבד פעילות נמרצת של הצבא והמשטרה – הוא להחזיק מעמד בעוז, בגבורה ובשמחה, ואז הטרור עצמו נשבר פסיכולוגית, כאשר הוא רואה שאין בו תועלת. אבל כאשר הרשעים רואים שאנחנו זועקים, בוכים ומפגינים, הם משכשכים את ידיהם בהנאה בזויה, וממשיכים להרע.

ש: לפי זה היה ראוי לא להגיב כלל – כמובן מלבד מלחמה בנשק?

ת: כן. אבל זו מדרגה גבוהה שכמעט אף אחד אינו מגיע אליה. זה מוזכר בהמנון הלח"י "חיילים אלמונים" ,שחיבר יאיר, אברהם שטרן:

"אם אנחנו נפול ברחובות, בבתים

יקברונו בלילה בלאט

במקומנו יבואו אלפי אחרים

ללחום ולכבוש עדי עד".

במדינות בהם יש צנזורה חמורה על התקשורת, פיגועי טרור אינם מדווחים, אז הוא מפסיק מעצמו. בני ברית של הטרור הם התקשורת והתרגשות האומה. אך למעשה אין זה עומד על הפרק במציאות שלנו לצנזר. בודאי יהיו הפגנות.

ש: אז מאי נפקא מינה?

ת: נפקא מינה מה אומרים בהפגנות: התבכיינות, התאוננות והתאמללות או עוז ,גבורה ורצון נחוש להמשיך. וכמובן דרישה תקיפה מהממשלה להכות בטרור שוק על ירך יותר ויותר.

ש: גם דרישה מהצבא?

ת: לא. הצבא אינו בעסק. הוא לא מנהל את המדינה. פה אין זה משטר רודני הנשלט על ידי כח צבאית. פה מי שקובע זה העם. הצבא מקבל פקודת מהממשלה, הממשלה מהכנסת והכנסת מהעם.

ש: יש סוברים שאם המפגינים יציקו לצה"ל, אז ממילא הוא יפעול יותר בתקיפות?

ת:זה הבל. זו גם מצוה הבאה בעבירה. גם למשטרה אין להציק. אין הבדל בין צבא לבין משטרה, שניהם מופקדים לשמור עלינו.

ש: אין מקום לומר שצה"ל אינו מתפקד כראוי?

ת: קודם כל, אינינו יודעים את כל הנתונים הצבאית והמדיניים. צריך קצת ענווה. שנית, אמרנו שלא הצבא קובע אלא הוא מקבל הוראות. האומה היא שקובעת – לטוב או לרע. לכן אם רוצים לעשות הפגנה, היא צריכה להיות מול ראש הממשלה. וכמובן, לא הפגנה ספונטנית אלא עם אישור המשטרה.

ש: ובכל זאת, אולי צה"ל אינו מודע למה שקורה אצל אנשים ביש"ע?

ת: יודע ויודע פי שנים ופי עשר. הצבא כל הזמן סופג מהערבים לאין ערוך יותר מאתנו. והוא נוהג באיפוק לפי הכללים של מדרג התגובות. צה"ל הוא הידיד הכי נאמן שלנו, ולו אנחנו חייבים את בטחוננו. אל תתבלבל! לא צה"ל הוא האויב! החיילים שלנו מוסרים את הנפש, סופגים אבנים, בקבוקי תבערה, יריות. ובנוסף לכך הם סופגים עלבונות מיהודים: בוגד! נאצי! זה היה אמור לשבור להם את כל המוטיבציה, אך הם צדיקים וממשיכים!

ש: מי צועק ככה?

ת: על פי רוב ילדים, בני 18-14, שלא היו בצבא, ואין להם מושג מה זה צבא . הם מטרידים את הצבא, שבמקום להתעסק באויבים, מבזבז זמנו וכחו להתעסק ביהודים.

ש: אז מה אשמים היהודים במה שעושים ילדים?

ת: אין זה בא מן האויר. מה שילדים אומרים, הם שמעו מהורים או מרבנים. כך כתוב בסוף הגמרא סוכה, על הילד שהעליב את המזבח, וקנסו את כל משמר הלויים, כי מה שילד אומר, הוא שומע מהבית. יש רבנים שמסיתים ללא הרף נגד הצבא, ואז הילדים התמימים מעליבים חיילים וזורקים עליהם אבנים.

ש: אבל האנשים האלה הגרים ביש"ע וגם הילדים הם באמת במצוקה?

ת: אז שלא יגורו ביש"ע. אין חובה לגור ביש"ע. יש חובה לגור בארץ ישראל, גם אם צריך מסירות נפשץ . מי שקשה לו ביש"ע, אנחנו מבינים אותו, אם יעבור לגור במקום אחר, נביע הערכה על כך שעד כה היה גר איתנו. אך אם הוא חלש אופי, שלא יבזה את הצבא ולא יפריע לצבא!

ש: אבל באמת אין תקוה שהמצב יסתדר? אפשר להבין שזה גורם משבר!

ת: לא יסתדר לטווח קצר. צריך סבלנות היסטורית. מי שרגיש למשברים אין מקומו ביש"ע. יש מילה אחרת עבור משבר: אתגר! ולנו אנשים מאמינים, יש עוד מילה: נסיון. ד' שולח נסיונות. גם לפני קום המדינה וגם אחרי קום המדינה. וגם בימי יהושע בן נון והשופטים היו כאן פלישתים ושאר עמים. יש"ע אינו בשביל חלשים ומתבייכנים. אדרבה מתוך קשיים יש ללמוד גבורה. וגם לא להציק לצה"ל וגם לא למשטרה.

ש: ובסיכום?

ת: כל הכבוד לצה"ל!