גדולה הכנסת אורחים

הרב שלמה אבינר

 

ד' מדבר עם אברהם אבינו, ופתאום הוא רואה שלושת אנשים באים והוא רץ לקראתם. "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (בראשית יח ג). לומדים חז"ל מכאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז א). כי הרי אברהם אבינו היה באמצע קבלת פני השכינה והוא רץ להכנסת אורחים.

קושיה: העוסק במצוה פטור מן המצוה. גם העוסק במצוה קטנה פטור ממצוה גדולה. גם העוסק במצוה עוברת פטור ממצוה שאינה עוברת. גם יש דיון אם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה מן התורה (שדי חמד ח"ד ע-מה ד"ה ועוסק עמ' 436 פוטר גם במצוה דרבנן אבל קובץ שיעורים ח"ב עמ' לב מסתפק בזה). הרי זה דומה למי שמדבר עם ילד קטן ובא אדם מבוגר לדבר איתו, הוא לא יפסיק באמצע השיחה עם הילד הקטן כדי לדבר עם המבוגר, אלא יגיד לגדול: סליחה, אני מדבר עם הילד הקטן, עוד מעט אתפנה אליך. אם כן, איך הפסיק אברהם אבינו באמצע במצוה זו לעסוק במצוה אחרת?

יש להשיב שאין מצוה של הקבלת פני שכינה בין תרי"ג מצוות. זה דבר עצום אבל לא מצוה אלא שכר. הרי לפני כן: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא" (בראשית יח א), אבל לא כתוב מה שד' אמר לו. ופירש רש"י על פי בבא מציעא (פו ב): "לבקר את החולה". משום שאברהם אבינו מסר נפשו על מצות מילה, הוא קיבל כשכר את הקבלת פני שכינה. זה דומה למה שאחרי שטרחנו ועמלנו לבנות בית המקדש, זכינו שנתגלתה לנו השכינה.

הקבלת פני שכינה היא תענוג רוחני עליון מעין עולם הבא, ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז א). אבל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא", ולעומת זה "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (פרקי אבות ד יז). העולם הזה הוא עולם של עבודה, עולם הבא הוא עולם של קבלת שכר. מובא במסילת ישרים פרק א: "היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ערובין כב א). "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ב א). יכול היה ד' לסדר עולם שגם כל יום ערב שבת גם שבת, גם עמל גם קבלת שכר. אבל לא רצה. אלא יש יום עמל ויום קבלת שכר. יש עולם הזה, יש עולם הבא (עיין העמק דבר – במדבר טו, לט ועוד מקומות שהזכיר הנצי"ב רעיון זה).

מה שאמרנו אינו מודרני, כי הזרמים האחרונים של ניו אייג' וניאו-חסידות אומרים שאדם צריך לחפש התחברות לד' וחוויה עם ד', ולא עולם של מצוות.

אם כן, חוזרת קושיה: לא רק שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, אלא כל מצוה גדולה מקבלת פני שכינה. אז למה אמרו חז"ל דווקא על הכנסת אורחים? כי אפשר היה לחשוב שכלל זה שייך רק במצוה שיש בה קדושה בולטת כגון טלית ותפילין אבל הכנסת אורחים שצריך סתם לטרוח ולעמול עבור בן אדם – "יוקח מעם מים ורחצו רגליכם... ויקחה פת לחם... ואל הבקר רץ" (בראשית יח ד-ז) – אין בזה רוחניות. אלא תלמוד לומר: גם זה מצוה שדוחה פני השכינה! אף על פי שאינה כרכיה בחוויה.

וסיפר מרן הרב קוק לרבינו הרב צבי יהודה : "סיפר לי אדם גדול אחד שהוא היה אורח מוזמן לסעודת שבת אצל ר' נחום שמש ז"ל בהורדנא, ור' נחום ז"ל היה בא מאוחר, אחרי גמר עבודותיו בגמ"ח ופדיון שבויים, ביחוד בעניני החיילים, בעשר בערך הביתה לקידוש וסעודה, ואמר לאותו אורח: ר' זיסקינד ז"ל, בעל יסוד ושורש העבודה היה בא עש"ק לפנות ערב מהמרחץ בבגדי לבן, מוכן לקדושת שבת והיה מתיחד בחדר ומוציא מגילת שיר השירים, שכתבה בעצמו בקדושה וטהרה, וקורא בה בהתלהבות נעימות נוראה קדושה, שבודאי היו באים שמה לשמוע מלאכים וחיות המרכבה, ואעפ"כ אם היה צריך לעשות איזה ענין לסידור חייל יהודי היה מפסיק באמצע ועוזב את המלאכים" (לשלשה באלול עמ' קה במילואים).

לכן גם מי שיושב על יד חולה בבית החולים מהבוקר עד הערב, ממש אין בזה חוויה, אבל זו מצוה גדולה מהקבלת פני השכינה. וחייל ששוכב במארב כל הלילה, אין בזה חוויה, אבל זו מצוה גדולה, ובאמת יותר גדולה מהקבלת פני השכינה.