הרב נחמיה לביא היה רותח על אבני ארץ ישראל

הרב שלמה אבינר

(דברים שנאמרו בסיום השבעה)

 

במשך כל חייו למדנו מהרב נחמיה תורה ומידות טובות , ישרות ואהבת הבריות ,מסירות ורצינות, ובמותו למדנו ממנו גבורה, גבורה שבמסירות נפש, שהיא כידוע מעל כל המידות, כמבואר בגמרא פסחים נ.

הוא לא נפל כחלש, הוא נפל כגיבור. התורה ניתנה על פי הגבורה. אתה גיבור לעולם ד'. וככל שאדם לומד תורה ,יותר הוא גיבור. בגלות הגבורה התגלתה בהכנעה לרבונו של עולם, עכשיו היא מתגלה בעוז הצבאי ,בעוז הלאומי ובעוז ההתיישבותי. והרב נחמיה היה פי שניים ופי שלש ברוחו.

כמה נפלאים ומתוקים הם דברי הרמב"ם בהלכות מלכים סוף ז: "'מי האיש הירא ורך הלבב' (דברים כ ח)- כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב... וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא: שנאמר 'כי עשה יעשה ד' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ד' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך... והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ד' אלוהיך' (שמואל א כה כח-כט)".

ודאי שצריך להיזהר. עיין מסילת ישרים סוף פרק ט. פחד – לא, זהירות – כן. מה ההבדל? הפחדן אינו עושה, הזהיר עושה אבל נוקט באמצעי זהירות. גם חייל ביחידה מובחרת חובש כובע פלדה.וכי נגיד לו: פחדן! הוא לא פחדן, הוא יוצא לקרב. אבל ככל שאפשר יש להיזהר.

הדם של הרב נחמיה רותח על האדמה, על האבנים, על האבנים של ארץ ישראל, "כי רצו עבדיך את אבניך" (תהלים קב טו). בסוף גמרא כתובות (קיב א-ב) מסופר איך רבי חייא בר גמדא מיגנדר [פי' מתגלגל] בעפרה, שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". רש"י: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". הוא מעתיק את הפסוק ולא מסביר כלום. מובא בשם הגר"א שאותם החכמים אהבו את האבנים לא מפני שכתוב אלא אהבו כי אהבו (עיין הקדמת שו"ת ארץ ישראל).

הדם שרותח על האבנים מרתיח את לבבנו, זורם בלבבנו, להוסיף עז, להוסיף גבורה, להוסיף בנין הארץ, להוסיף בנין ירושלים עד הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.