הייתי במרכז גמילה מסמרטפון

הרב שלמה אבינר

 

שלום. אני בן 15.  קורא יקר, אולי אתה קורא דבריי בסמרטפון.  ואולי בילית חצי יום בצפייה בו או בשליחת מסרונים.  איני שופט אותך.  אני רק יודע בדיוק מה קורה.

על פי רוב, לא תופסים שזו התמכרות, עד שמשהו נורא קורה.  זה מה שהיה איתי.  הסמרטפון היה הדבר הראשון בו עסקתי, כאשר קמתי בבוקר, אחרי שפתחתי את עיניים, והדבר האחרון לפני שנרדמתי.  בבית הספר לא הייתי מקשיב למורה, לא מסתכל על הלוח ועל הספרים.  וגם כאשר הייתי עם חברים, בילינו רוב זמננו כל אחד עם הסמרטפון שלו, על אף שישבנו יחד.

כמובן, הוריי לא היו שבעי רצון, הם היו כועסים עליי כאשר לא הייתי עונה להם בסעודה, כי הייתי עסוק בשליחת מסרונים.

עכשיו אני מבין שטעיתי, אבל אולי גם הם טעו, הם היו יותר מדי תוקפניים וכל מה שאמרו לי שזה מזיק וכולי בכלל לא חדר לליבי.  הייתי שמח להישאר בקשר עם בני דודים שלי וכן עם חברים, ולא להרגיש לבד.

אז האסון קרה.  ברחוב, שקוע בסמרטפון, לא הייתי די זהיר כשחציתי את הכביש, ורכב התנגש בי.

כשפתחתי עיניי בבית חולים, ראיתי שהיה לי מזל עצום שלא נשבר לי כלום, אבל היו לי סימנים כחולים גדולים ונפוחים בידיים וברגליים.  הוריי עמדו לידי, אמי בכתה.  הם ידעו בדיוק בדיוק איך התאונה קרתה ונראו מאוד כעוסים.

כאשר לקחתי את הסמרטפון כדי לקרוא את  ההודעות שהגיע אליי בינתיים, ראיתי שבצאתי מבית החולים,  עליי ללכת למרכז גמילה מסמרטפון.  אף פעם לא שמעתי שיש דבר כזה, וכמובן סירבתי.  אמנם הוריי היו קשוחים, אך לעולם לא ישלחו אותי  בניגוד לרצוני.

אז הם הציעו לי עסקה: אם אחרי מרכז הגמילה, תצא משוכנע שאין בזה התמכרות בעייתית, אז לעולם לא נגיד לך מילה אחת נגד הסמרטפון.  זה נראה לי צודק והסכמתי.

בצאתי מבית החולים, באותו יום הלכתי למרכז הגמילה.  דווקא בית יפה עם גינה גדולה מסביב.  אבל שנאתי אותי מהרגע הראשון.  מיד בבואי החרימו לי את הסמרטפון, כאשר אקבל אותו רק בסיום התוכנית.  ולא היה אפילו מסך אחד בבית הזה, אפילו טלויזיה.  כאשר התעוררתי בבוקר הראשון, הרגשתי מסכן.  אולי תחשבו שאני מפונק, אבל תבינו: איני יכול לשלוח אף מסרון, איני יודע מה קורה עם חברי, ואני בהרגשה שאני מפסיד את הכל.  אני אפילו לא יודע מה קורה בעולם, מלבד עיתון המחולק כל בוקר.

כמה ימים עברו והמשכתי לשנוא תוכנית זו.  אבל למדתי להכיר כמה מחבריי שם.  כולם היו בין  18-13 ולכל אחד סיפור משלו.  גם הם הרגישו רע מאוד במקום.  אפילו תכננו לגנוב את המכשירים שלנו בלילה אך נכשלנו.  אמנם לא הענישו אותנואבל הכי גרוע היה להודות לעצמנו כמה אנחנו מכורים.

אך עם הזמן התחלתי להעריך את הניסוי הזה.  הרי יש כל כך הרבה דברים לעשות: כל מיני ספורט, קריאת ספרים, משחקי חברה.  וכמובן היו לנו פגישות קבוצתיות יומיות.  כנראה אשמור חלק מהרגלים אלה לכל החיים.

כאשר התכנית הסתיימה, חזרתי הביתה, וקיבלתי בחזרה את כל מכשיריי.  לא אומר שאני כבר לא צריך כלל סמרטפון, אך למדתי לשלוט על עצמי. גם  למדנו בקבוצת הגמילה, ששימוש מופרז בסמרטפון גורם להפרשת דופמין במוח, וזה עזר לנו להבין את ההתמכרות שלנו.

אני מקוה שעזרתי לך.

 

ראה כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=Qod6ayRaeg8