רוח נפש ונשמה ופוסטמודרניזם

הרב שלמה אבינר

 

קשה להגדיר פוסטמודרניזם.  באופן פשוט, הוא ניגוד למודרניזם, שגם אותו קשה להגדיר.  לכן יש לומר שיש הרבה סוגים של פוסטמודרניזם.  כל אחד והפוסטמודרניזם שלו.  אם תרצו, זו תהיה הגדרה: האדם הוא הקובע את אידיאליו, את ערכיו, את שאיפותיו.  הוא קובע את מהות חייו על פי נטיותיו.  איש באמונתו יחיה.  הוא בונה את עולמו בחיים ובמחשבה על יסוד עולמו הפנימי.

אלא שעולמו הפנימי של האדם הינו מורכב מאוד, מגוון מאוד, וגם זירה למלחמות ולסתירות.  כידוע יש בו נפש רוח ונשמה, וכל אחת מושכת לכיוון אחר.

הדברים מבוארים בספר "אורחות צדיקים", בפרק האחרון, "שער יראת שמים":

כמובן, עיקר האדם הוא נשמתו.  הנשמה היא בת מלך מלכי המלכים.  ויפח באפיו נשמת חיים.  אמנם היא הושמה בגוף המלוכלך, אבל היא תמיד שואפת אל רבונו של עולם.  "שאו מרום עיניכם".  במיוחד בעם ישראל, "כי עם קדוש אתה לד' אלהיך".

אבל יש לאדם שני אדונים, הנפש והרוח, שהם שותפים לאדם ולבהמה.  הנפש מושכת את האדם לאכול ולשתות, להתמסר לכל מיני תאות גופניות, ללכת אחר מראה עיניו.  הפסיכולוג פרויד ראה בה את עיקר האדם.

הרוח מושכת את האדם לשררה, לכבוד, לכעס, לגאווה.  תופעות אלו נמצאות גם בבעלי חיים במידה מסויימת.  והפסיכולוג אדלר ראה ברדיפת כבוד, בתסביך הנחיתות, את עיקר האדם.

כאשר הנפש והרוח שולטים, כלומר התאוה והגאוה, הם מחלישים את הנשמה.  היא נקלעת בכף הקלע.

הפוסטמודרניזם הוא תמהיל משתנה מאדם לחברו, של נשמה, רוח ונפש, באחוזים שונים, מעט נשמה, והרבה רוח ונפש, וכמובן סוגים שונים של דרישות רוח ונפש.  כל זה מסביר את הרלטיביזם המוסרי שהוא ביסוד הפוסטמודרניזםוהייתם כאלהים יודעי טוב ורע.  האדם הוא המכריע מה הם אמות המידה של הטוב ושל הרע.  זה חטא אדם הראשון, כפי שמסביר הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים ורבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (שער א פרק ו הגהה).

ענייננו הוא להגדיל את הנשמה, להאיר את הנשמה, שהיא תזכך ותרומם את הנפש ואת הרוח.  שמא תאמר: זאת הנשמה תכביד על האדם, לעומת הנפש והרוח שבונים לו חיים נעימים של התאמה עם עצמו, אותנטיות עם עצמו.  לא כן.  המביט על המציאות בעין פקוחה יראה שהוא להיפך.  החי חיי נפש ורוח משועבד בעבודה קשה של רדיפת כסף, הנאה, כבוד, בילוים, מעמד, קריירה.  והחי חיי נשמה הינו מאושר.  אשרי יושבי ביתך.   אשרי תמימי דרך.

כי עיקר האדם הוא הנשמה, זה הטבע הפנימי שלו.  הנפש והרוח, המשותפים לו ולבהמה, הם רק אמצעים, לא מטרה.  כמובן, כאשר אור הנשמה מאיר, גם הם נעשים זכים וטובים, נחמדים ונאמנים.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.