למה יש רבנים הצועקים

הרב שלמה אבינר

[ראיון]

 

ש: יש אנשים רבים, כולל רבנים, שמטיחים ביקורת נגד רבנים שצועקים, שנוזפים, ששוללים.  הם טוענים שזה לא יקרב אף אחד לתורה.  אדרבה, הרבנים צריכים להיות מכילים, מקשיבים, מתחשבים.  דרכיה דרכי נועם.

ת: זה נכון שהתורה דרכיה דרכי נועם, אך נשאר להבין מה פירוש המילה נועם.  אין פירושה שכל אחד יעשה ככל העולה ברוחו, יחטא ויהרוס, ויקבל חיבוק.  ראה כמה פעמים כתוב בתורה מות יומת, לגבי הסוטה  מדרך הישר.  כמובן, לא ממיתים אף אחד בימינו, אבל יש יחס של נזיפה קשה, וגם כפיה.

ש: בימינו לא שייך להשתמש בכפיה בענינים מוסרים רוחניים.

ת: נכון.  כך אומר מרן הרב קוק באגרת יח.  אמנם לא מסיבה עקרונית, אלא מסיבה מעשית, שהציבור לא יקבל.  אך עקרונית יש מקום לכפיה.

ש: לא בחברה מודרנית.

ת: גם בחברה מודרנית.  גם בחברה חילונית, מתירנית, על אף החופש, יש תחומים מסויימים של אכיפת מוסר.  יש כמה תיאוריות כדי להסביר זאת, אחת מהן היא, שזו זכותה של חברה לשמור על אופיה, ולכן מי שסוטה מן הדרך, יש מנגנוני פיקוח חברתי כדי למנוע זאת.  עיין ויכוח בזמנו באנגליה בין פרופ' הארט Hart    לבין לורד דבלין Devlin.

ת: טוב.  אנשים מרבים להעלות על נס את הלל לעומת שמאי, ולצטט: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, וענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה" (שבת לא, א).

ת: זה בדיוק הנושא.  וכי שמאי, ענק שבענקים לא ידע זאת?!  אלא מסביר מרן הרב קוק, שהדברים לא כל כך פשטניים, אלא הם מורכבים.  לפעמים יש לנהוג כהלל ולפעמים כשמאי.  אם רוצים לרומם אדם או חברה, אי אפשר לעשות זאת בלחץ ובדליגה, אלא לאט לאט, בסבלנות, באהבה, בהדרגה, כמו שאומר הלל.  אבל אם מישהו בא והורס את הרכוש הרוחני המוסרי שיש כבר, אז יש לשמור  על הקיים בכל תוקף, להפקיד ולבלוע ולהשחית (עין איה שבת ב קנב).

ש: מרן הרב קוק עצמו נהג ככה?  הרי הוא היה כולו רוך ונועם עדנים?

ת: לא כולו.  תלוי בנושא.  לפעמים דיבר עם רכות, ולפעמים  עם תקיפות.  יש כרוז שלו בו הוא כותב: סתום פיך!  היו ממתנגדיו שהאשימו אותו שהוא יותר מדי מקרב את כולם, השיב באגרת תקנה המפורסמת: "לא את כל הפושעים אני מקרב".

ש: אם יש סטייה מן הטוב, למה צריך תקיפות, למה לא סבלנות גם פה?

ת: אם לא עוצרים מיד את הרע באיבו, הוא ילך ויתפשט.  יש מחזה בשם קרנפים Rhinoceros של המחזאי אז'ן יונסקו Eugene Ionesco, בו פתאום אדם מקבל ראש של קרנף, זה נראה מוזר מאוד, ושוללים זאת על הסף.  ועוד אחד, ועוד אחד, ובסוף כולם מתרגלים, ובכח נהפכים  לקרנפים, ורק אחד נשאר אדם נורמלי, והוא נחשב בעיני כולם למוזר.  זה בערך  התוכן. יש אפילו מילה בעברית "התקרנפות".

ש: מה הוא רוצה לומר?

ת: אחד המסרים הוא עליית הפאשיזם הכחני שלא עצרו אותו מיד.   זו ביקורת על הטבע האנושי מול אידיאולוגיה חדשה שעולה.  תופעה חריגה אבל חזקה שנדחית על הסף בהתחלה, אך כשהיא מתעצמת, אנשים מתחילים להתרגל ולדבוק באותה אידיאולוגיה, ואלה שמתנגדים נותרים בודדים.

ש: הוא דיבר על פאשיזם ונאציזם.

ת: נכון.  אבל זה אותו עקרון.  יש עוד ספר גרמני של ברטולט ברכט Bertolt Brecht, שהיה אנטינאצי וברח מגרמניה. הוא כתב מחזה: "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", The Resistible Rise of Arturo Ui.  זו אלגוריה סטירית שקופה לשלטון הנאצי, המספרת על גנגסטר בשיקגו שמשתלט על יריביו, בצורה כזו שכבר אי אפשר להזיז אותו.  השאלה היא למה לא חסמתם אותו מיד בהתחלה.  עלייתו היתה נמנעת, אם לא היה מקבל עזרה.  העיקרון ברור.

ש: ובסיכום?

ת: כל חריגה מן הטוב, מן האמת, מן הצדק, מן הקודש – יש  לחסום מיד בכל תוקף.