סיפור מרגש אבל מרגיז

הרב שלמה אבינר

 

 בהיותי בתיכון, הוכרחתי ללמוד ספרות זרה, וכדרכו של עולם, את הרוב שכחתי, אך יש  מאמרים שאני זוכר כי ריגשו אותי, או הרגיזו אותי, או שניהם כאחד.  לדוגמא, מאמר קטן של  גי דה מופאסאן Guy De Maupassant, מלפני 150 שנה, שנקרא "הרחמים".  נוהגים להביא אותו בתור הוכחה לכך שהסופר היה אדם רגיש, מבין סבלם של אחרים, וסובל יחד איתם.  וזה לשונו:

"למה כל הסבל שלי בחיים, כאשר רוב האנשים שמחים?  למה אותו עינוי מוזר שמכלה אותי?  למה לא לשקוע בהנאות, בתענוגים?

הסיבה לכך היא שיש בי  מבט  נוסף על המציאות, שהוא גם עוצמתם וגם מסכנותם של הסופרים.  אני כותב מפני שאני מבין וסובל מכל מה שיש בעולם, מפני שאני מכיר יותר מדי, וסבל זה שוכן בקרבי.

אני נזכר בימים האפורים, בהם ליבי כל כך נקרע, ממראה שניצב אלי לרגע, ואותו מחזה מתמיד בי מאז כפצע פעור.

בוקר אחד, בשדרת האופרה (רחוב יוקרתי בפריז), באמצע הקהל הרעשני והשמח, שיכור משמשו של חודש מאי, ראיתי פתאם עובר יצור ללא שם, אשה זקנה כפופה לגמרי, לבושה בסמרטוטים שפעם היו שמלה, חבושה כובע מקש שחור שמזמן נשרו ממנו כל הקישוטים וכל הסרטים. היא הלכה, סחבה רגליה, בקושי כה גדול, שהייתי חש בליבי כמוה, ועוד יותר ממנה, את הכאב שבכל אחד מצעדיה.  היא נשענה על שני מקלות,  חלפה מנותקת מן הסביבה, מרעש, מאנשים, מרכבים, משמש, וכך חזרה אל דירתה הסרוחה.  שקית ניר היתה תלויה לידה עם חבל, כנראה עם לחם בפנים.  אף אחד, אף שכן, לא התנדב לעשות בשבילה טובה זו, ולכן בלית ברירה, היא ערכה בעצמה את המסע הנורא הזה, מדירתה למכולת.  שעתיים הליכה הלוך חזור, לפחות.  ואיזה נתיב יסורים!

הרמתי את עיניי אל הגגות של המבנים הגבוהים.  לשם היא הלכה.  מתי כבר תגיע?  כמה פעמים תצטרך לעצור מתנשפת, בחדר המדרגות החשוך והמפותל?

כולם היו מסתובבים כדי להביט עליה,  ממלמלים: 'אשה מסכנה', ועוברים הלאה.  חצאיתה, סמרטוט חצאיתה, נגררה על המדרכה, תלויה לשבר כלי של גופה.  האם היתה מחשבה בגוף שבור זה?  לא!  אלא סבל נורא, בלתי פוסק, מעיק!

אוי, המסכנות של הזקנים ללא לחם, זקנים ללא תקוה, ללא ילדים, ללא כסף, ללא שום דבר אחר מאשר המות מולם.  האם חושבים אנו עליהם, האם חושבים אנו על הזקנים המורעבים שבמגורים הסרוחים?  האם חושבים אנו על הדמעות של העיניים הכבויות, שפעם היו נוצצים, מתרגשים ושמחים?".

באמת מרגש.  באמת מעורר בכי. ובכל זאת מרגיז, בגלל שלוש סיבות.

א', אדוני הסופר, אם אתה כל כך מתרגש, אפשר לדעת, למה לא עזרת לה ללכתלמה לא הצעת לה מתנה של מזון שתסחוב אתה לדירתה?  למה לא הזמנת אותה לסעוד למסעדה או אצלך בבית?  לדבר, להתרגש, זה קל. אבל  גם צריך לעשות.

ב', ואיפה הסופר כתב זאת? – ביומנו האישי "על המים", Sur l'eau.  ואתם יודעים מתי הוא כתב את יומנו זה?  במשך שיט תענוגים בים התיכון, ביאכטה הפרטית שלו.  אז כנראה, לא היה חסר לו אוכל לארוחת בוקר.  אמור, זה יפה מאוד לדבר, אבל אולי תתן קצת משלך למוכי גורל.

ג', ועתה הכי מרגיז: זה מה שקורה במדינתנו.  יש הרבה זקנים מאוד עניים, לא עד כדי כך, אבל בכל זאת קרועים אם לשלם עבור מזון או תרופות או חימום.  ויש גם יותר צעירים, שעובדים קשה מאוד מבוקר עד ערב, אבל חסר להם ההכרחי.  ויש אפילו ילדים שמדלגים על ארוחות.

אל תגידו שזה לא נכון, להתכחש זה הכי קל.  קראו דו"ח הביטוח הלאומי, קראו דו"ח מבקר המדינה, קראו דו"ח ה-OECD.

איפה אתם, איפה אנחנו, בני ישראל, רחמנים בני רחמנים?

זה יפה  לדבר שמאל, זה יפה לדבר ליברליות, אבל גם צריך לעשות.

איפה הלב?