יש לי בעל שתלטן

הרב שלמה אבינר

 

קוראים לי יעל.  אני מאוד אוהבת את בעלי.  הוא אישיות מורמת מעם, עושה רושם כביר על כל מי שפוגש אותו.  הוא חכם, הוא יפה, הוא מבריק.  הוא אפילו ספורטאי מעולה.  פגשתי הרבה בחורים לפני חתונתי, אף אחד לא מגיע לקרסוליים שלו.  אני מעריכה אותו, אני מעריצה אותו.  אני מאוד שמחה שהתחתנתי איתו.  הוא גם מאוד אוהב אותי ותמיד אומר לי: יעל, כמה את יפה.

יש רק בעיה אחת, הוא קובע כל דבר בחיים.  זה לא מפריע לי, שהרי הוא מאוד מבריק וגברי.  ובכל זאת, לא נוח לי, שהוא כל הזמן מפקח עלי: איזה בגד אלבש, מי תהיינה חברותיי ואפילו איזה ספר אקרא.  וכאשר אני מנסה להתנגד, הוא נעשה מאוד תוקפני.

כשהוא הרביץ לי בפעם הראשונה, שקלתי לעזוב אותו.  אבל הוא לא נתן לי, נעשה מאוד נחמד, ביקש סליחה והבטיח שהכל ישתנה לטובה.  אבל שום דבר לא השתנה.  רצף של צעקות ומכות ובקשות סליחה ומתנות.  שוב ושוב אותה תבנית: הוא אלים, אני רוצה לעזוב, הוא לא נותן לי, ונעשה נחמד.  ואז אני מאוד אוהבת אותו.  או ליתר דיוק, אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו: אוהבת אותו או מפחדת ממנו.

הוריי מרגישים שמשהו לא תקין, אך כל פעם שהם שואלים, אני עונה בחיוך רחב שהכל בסדר.

אני לובשת שרוולים ארוכים, כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים.  פעם אחות היתה צריכה לתת לי זריקה, ראתה אותם ושאלה מה קרה לי.  גמגמתי ואמרתי: שום דבר, נפלתי במדרגות.  היא אמרה: לא נכון, אם בעלך מרביץ לך, אני יכול לעזור לך.  צעקתי עליה שזה לא ענינה.  היא לא הראתה סימני הפתעה אלא שתקה.  כנראה היא רגילה לזה.

סיפרתי הכל לחברה הטובה שלי, בהחבא.  הציעה לי שנלך לייעוץ נישואים.  אמרתי לה שבעלי לא יסכים לעולם, הוא משוכנע שהוא מושלם.  רק על עצם ההצעה הוא יצעק עליי וירביץ לי.  אז היא הציעה לי שאני אלך לפסיכולוגית.  טענתי לפני בעלי שאני בדכאון וצריכה פסיכולוג.  הסכים בזלזול.  אבל הפסיכולוגית לא עזרה כלום, גם כדורי הרגעה שנתנה לי לא עזרו כלום.  חדלתי, נשארתי וסבלתי.

אמרתי לחברה הטובה שלי: בעצם אני בגהינם, רע לי, ואני בטוחה שזה גם רע לילדים.  אז למה את לא לוקחת את הדברים שלך ועוזבת את הבית? – שאלה.  אמרתי: אין לי מקצוע, וגם אם היה לי, לא יכולתי לעבוד, אני לא חזקה, והילדים סוחטים את כל כוחי.  היא אמרה לי: אז את מוכרת את עצמך וסובלת בשביל כסף.  צעקתי עליה: את לא יכולה להבין.  היא ענתה בענווה: נכון, אני לא יכולה להבין. אמרתי לה: אז עזבי אותי, ואל תיכנסי יותר לענינים שלי.  אסור לך להתערב.  בעצם אני מאושרת בחיים, רק שלבעלי יש אופי קשה, זה הכל.  אם אתחיל להתלונן, אהרוס לי את כל החיים.  היא הורידה עניים והסתכלה עליי בצער.

ובכל זאת לא נוח לי.  קוראות יקרות, אולי יש לכן עצה מנסיונכן.  אם כן, אנא כתבו לי.