הרב נסים קרליץ זצ"ל - גאון צדיק בדורנו

הרב שלמה אבינר

 

עלה למרומים הגאון הצדיק הרב נסים קרליץ זצ"ל.  נוהגים להגדירו כשייך למגזר הליטאי.  זו קטנות.  אין ליטאי או חסידי, ספרדי או אשכנזי, חרדי או ציוני.  תלמיד חכם גדול שייך לכל כלל ישראל, מרים למעלה את כל כלל ישראל, ומביא קדושה וברכה לכלל ישראל.

כמובן, זאת לא אומרת שלא היו דברים שתלמידי חכמים חלקו עליו.  כך היה לכל הדורות, שלא תמיד הלכה ככל חכם בכל ענין.

אך בכל חייו הוא עשה רצון ד' להביא אורה של תורה לעולם, וזאת בכל הנתיבים האפשריים.

א. בבית דין שלו, לעשות  צדק בין אדם לחברו, להציל עשוק, כאשר כל הדיינים המרובים אינם מקבלים משכורת, אלא עושים זאת בהתנדבות.  לכן גם נהוג לקרוא לו ה"גאב"ד".

ב. כראש כולל חזון איש, כולל של למדנים, עמקנים, שקדנים, שהוציא מתוכו תלמידי חכמים רבים.

ג. בתלמידיו הדגולים, שחלק מהם בעצמם תלמידי חכמים גדולים.

ד. בפסיקת הלכה שלו המתמדת, גם בענינים סבוכים.

ה. כרב בית כנסת וראש קהילה.

ו. בקבלת קהל יומית, וגם כאשר לא הרגיש טוב, התקבל כל אחד, בלי סינון, והקשיב בסבלנות לכל אחד, גם מי שדיבר לא לענין.

ז. בהנהגתו הפוליטית בסוגיות מורכבות.

ח. גם בספריו המאירים חוט השני, למדניים ועמוקים, וברורים גם יחד, דבר דבור על אופניו, סעיף אחר סעיף.

ט. לימוד תורה שלו בשקדנות עצומה.

וגאון גדול זה מעולם לא התנשא, אלא היה בעל ענווה עצומה.  תקופה מסויימת, בהיותו ראש הכולל, הוא לא חיכה שכל תלמיד ייגש אליו לקבל מילגה חודשית, אלא ניגש בעצמו לכל מאה התלמידים ומסר להם מעטפה עם מזומנים.  הוא לא העיר הערה של תוכחה לאדם, לא בביתו ולא מחוץ לביתו, אלא השפעתו החינוכית פעלה בכך שהוא בעצמו הלך בדרך הישר.  הוא סירב שישרתו אותו.  הוא דיבר בעדינות עצומה אל אשתו הרבנית.

ביתו היה בית צנוע, פשוט, ללא מותרות.  זמן רב הוא ישב על כסא מפלסטיק, ורק כאשר נשבר, הסכים לקבל כסא טוב, וזאת כדי לעשות נחת רוח למי שהביא לו במתנה.

ובית זה היה בית של חסד, שפעמים רבות קלט ילדים, יתומים, או שהם מהורים גרושים.  וכן ילד עם קשיים חינוכיים, שאחרי שבועיים התיישר, וכאשר שאלו אותו אם הגאון דיבר איתו, השיב: לא, רק ראיתי אותו וזה הספיק.

ולגאון זה היתה  מידת השתקנות עוד מצעירותו.  לא שמעו ממנו מילה של חולין.  וכאשר דיבר בקודש, דיבר קצר ולענין, הן בלימוד, הן בפסקים, הן בכתיבה.

נאים לו דברי הרמב"ם: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו... בדיבורו" (הלכות דעות ה, א), "כללו של דבר, אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהם" (שם ה, ז).  "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר, אלא או בדבר חכמה או בדברים שהוא צריך להן לחיי גופו.  אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם, ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים.  ועל זה ציוו חכמים ואמרו: כל המרבה דברים מביא חטא.  ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.  וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מועטים ועניניהם מרובים.  והוא שציוו חכמים ואמרו: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (שם ב, ד).

ולסיום, יש לשאול, הלא רבנו נקרא הרב נסים, והאם עשה ניסים ונפלאות ואותות ומופתים?  בודאי.  עצם מציאות גאון וצדיק בדרגה כזאת בדורנו העני הוא מעשה ניסים!

וכבר פירש רבי אברהם אבן עזרא את הפסוק: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר" (במדבר ו, ב): כי יפליא, לשון פלא, כי רוב העולם הולכים אחרי תאוותם, וזה נוהג להיפך ואוסר עליו דברים מותרים.  ופעם נשאל האדמו"ר מהוסיאטין: למה מכנים את הצדיקים בשם "רבי עושה נפלאות"?  השיב לו: איש שורש ממותרות והנאות החיים ונוהג בקדושה, זה פלא ונפלאות ומעשה נס!

תהא נפשו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים הגאונים.