להתחבר עם עצמו

הרב שלמה אבינר

[ראיון]

 

ש: צעירים מרבים לשאול שאלות בסגנון הבא: "אדם שלא אוהב ואינו מחובר לטוב שלו, היוכל להיות מחובר לד' ואוהב את ד'"?

ת: שאלה ידועה במאות השנים האחרונות בסגנונות שונים.  האדם נעשה יותר מדי מרוכז בעצמו, יותר מדי מאוהב בעצמו.  הנוסח האחרון הוא העידן החדש, הניו-אייג': הקוטב שמסביבו חגים כל החיים הוא האני.

ש: היש בזה חסרון שאדם יאהב את עצמו?  הרי כתוב ואהבת לרעך כמוך, אם כן עליו לאהוב גם את עצמו?

ת: אכן: גם.  אבל לא רק.  מי שאוהב רק את עצמו, לא יצליח להתחתן, כי נישואים הם נתינה לבן הזוג, ויותר מזה שמחה בנתינה הזו, כמו בקבלה לעצמו, ואפילו יותר.  ואם הוא יתחתן, הנישואים חלילה יעלו על שרטון – כפי שאנו רואים לצערנו בעולם המערבי, ולצערנו הכפול אף בארצנו.

ש: אבל באופן עקרוני, האם החיבור אל ד' אינו עובר דרך החיבור עם עצמו?

ת: זה תלוי מה אדם מכנה חיבור עם עצמו.  מרן הרב קוק מציין כמה פעמים על כך שיש לאדם לשוב אל עצמו, ואז ישוב אל האלהים, כגון בספר אורות התשובה.  אבל מה המובן של שיבה אל עצמו? – שיבה אל נשמתו.  וכיצד אדם שב אל נשמתו? – על ידי תורה ומצוות.

ש: אבל יש אדם שעושה כל מיני דברים שאינם תורה ומצוות והוא מרגיש מחובר אל עצמו?

ת: בודאי.  כי האני של האדם מורכב, יש בו יצר טוב ויש בו יצר הרע.  או כלשון ספר התניא בתחילתו, נפש אלהית ונפש בהמית.  או להבדיל כלשון פרויד: האני העליון, Super ego, והסתמי, Id.  בסתמי יש יצרא דעריות ויצרא דרציחה, דתוקפנות.  אדם שנמשך אחרי שני יצרים אלה, יכול להרגיש טוב, אבל באמת אינו מחובר עם עצמיותו היותר פנימית.

ש: נפש אלהית ונפש בהמית אלו מושגים של המוסר הרזי.  וכיצד ננסח זאת במוסר הרציונלי של הרמב"ם?

ת: בשמונה פרקים פרק ב, האדם החולה טועם את המר מתוק ואת המתוק מר.  כך אדם שהטבע שלו הושחת, טועם מידות טובות כרעות, ומידות רעות כטובות.  התשובה שלו צריכה להיות עמוקה מאוד, לא רק תיקון מעשיו, אלא תיקון טבעו.

ש: נחזור לעניינינו, האם האדם יכול לאהוב את ד' אם אינו מאוהב בעצמו?

ת: יש שתי מדרגות באהבת ד', כמבואר בשו"ת משיב דבר א מד לנצי"ב.  יש אהבת ד' בה מצווה כל אדם, ויש אהבת ד' של יחידי יחידים.  אהבת ד' של כל אדם היא: "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".  רש"י מסביר: "בכל לבבך" – ביצר הטוב וביצר הרע.  כלומר להימשך אחרי היצר הטוב ולהתגבר על היצר הרע.  כמובן, זה כרוך בויתור, כי האדם מאוד מאוהב ביצרו הרע, ומרגיש אותו כחלק מעצמיותו.  "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך.  ודאי, זה קרבן עליון, כי חייו של אדם, מאוד חשובים לו, והוא מוכן לכל למענם. "ובכל מאודך" – בכל ממונך.  גם זו הקרבה גדולה, כי אדם זקוק מאוד לממונו למען חייו, והרוויח ממונו זה בעמל רב.  הרי לך, שבראשית הדרך, אהבת ד' כרוכה בויתורים עמוקים על מה שהאדם מאוד אוהב.  וכן במסילת ישרים פרק א: "אחת שאלתי מאת ד', אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי – כי רק זה הוא טוב.  וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה".

ש: ומתי האדם כן מגיע להתענג על ד'?

ת: הרמח"ל אומר שם שזה בעולם הבא, אבל שבמידה מסויימת, אפשר להגיע לזה בפרק יח, מידת החסידות, שהיא מידה גבוהה מאוד.  וכן הנצי"ב מסביר שם במשיב דבר, שהמדרגה הגבוהה היא מה שמכונה ביידיש ליבע, בגרמנית Liebe, כלומר אהבה רומנטית.  זה הנושא של שיר השירים, כפי שמסביר הרמב"ם בפרק האחרון של הלכות תשובה.

ש: אז מי שעובד את ד' בראשית דרכו, שזה מצב של רוב בני אדם, יהיה עצוב ומסכן?

ת: ודאי לא.  זו השמחה של מצוה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות סוכה ולולב, שהאדם מאושר "בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן", אף על פי שקשה לו וכדברי המגיד משנה שם, שהוא "חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגל".