עליה להר הבית - אלו ואלו דברי אלהים חיים?

הרב שלמה אבינר

 

שאלה: כיון שיש רבנים שמתירים עליה להר הבית ויש אוסרים, למה שלא נאמר כמו בכל התורה כולה אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל אחד יעשה כרצונו?

תשובה: שתי תשובות יש, שכל אחת מספיקה.

א. לא בכל התורה כולה אנו אומרים אלו ואלו דברי אלהים חיים.  גם תיתכן טעות.  או ניסוח דומה: אמנם יש שבעים פנים לתורה, אך יש גם פן שבעים ואחד שהוא מחוץ לתורה. אפילו תלמיד חכם יכול לטעות.  אפילו משה רבינו טעה שלוש פעמים.  אפילו סנהדרין יכול לטעות, ואם למשל הוא טועה ומתיר איזה מזון לא כשר ועם ישראל אכל, אז הוא צריך להביא קרבן שנקרא פר העלם של ציבור.

או למשל, כולם יודעים שרבונו של עולם, אין לו דמות הגוף ואינו גוף.  אך הראב"ד מזכיר בהלכות תשובה שהיו רבנים שהשתבשו וחשבו שיש לו גוף.  בזה, אינינו אומרים אלו ואלו דברי אליהם חיים.  וכן, מעשה ברב שמסר נפשו להציל  ילד מהמיסיון, רבנו הרב צבי יהודה שלח לו מכתב של תמיכה והערכה, אך גם הזכיר בסוגריים שמה שאותו רב הוא נגד תחיית האומה והמדינה, הרי זו טעות כמו הטעות של אין לו דמות הגוף.

וכן יתכן שתהיה לבית דין "טעות בדבר משנה", כלומר פסק נגד משנה מפורשת, ואז הפסק שלו בטל ומבוטל, והוא אפילו לא צריך לפצות את מי שהפסיד כספו  שלא בצדק, שהרי לא היה כאן פסק כלל.

ב. גם כאשר אנו אומרים אלו אלו דברי אלהים חיים, לבסוף יש הכרעה ופסיקה.  הרי אותה גמרא האומרת לגבי בית הלל ובית שמאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים,אומרת שלבסוף הלכה כבית הלל (ערובין יג ב).  וכן במחלוקת אביי ורבא, אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כרבא חוץ מששה דברים (קידושין נב א.  רש"י.  תוס').

ואם בית דין פוסק לא כפי מה שמוסכם להכריע, וחייב אדם לשלם שלא כדין, ואי אפשר להחזיר לו את הכסף ,כי מי שקיבלו בזבז אותו או ברח למרחקים, אז זה נקרא טעות בשיקול הדעת.  הדיינים צריכים לפצות אותו מכיסם, ולא יוכלו לטעון: אלו ואלו דברי אלהים חיים.

הרי רבונו של עולם ידע מראש שתהיינה מחלוקת, וכתוב בירושלמי, שכאשר משה רבנו עלה למרום כדי לקבל תורה, הוא שאל כיצד נכריע מחלוקת, השיב לו רבונו של עולם: אחרי רבים להטות.

בענין הר הבית, רוב הרבנים אוסרים ,הם אולי פי עשר, אולי פי מאה, אבל ודאי הרוב.

יתר על כן, יש עוד כלל הכרעה שנקרא "מרא דאתרא".  רב המקום הוא המכריע, הרבנות הראשית לישראל היא המרא דאתרא של ארץ ישראל ופרסמה פעמים רבות שזה איסור חמור מאוד לעלות ואף הציבה שלטים המזהירים מלהיכנס.

אך יש טוענים נגד הכלל של אחרי רבים להטות ביחס לציונות: הרי רוב הרבנים התנגדו לציונות, כלומר תחיית האומה, שיבת ציון, בנין הארץ, הקמת המדינה – ואם היו שומעים להם, לא היתה כאן מדינה.

ברור שיש כאן טעות הגיונית פשוטה.  אם היה מתברר שאכן יש סתירה בין התורה שאמרה אחרי רבים להטות לבין הציונות, אז אין    להסיק שמעתה יש למחוק ולבטל את הכלל "אחרי רבים להטות", וכמובן כתוצאה מזה תהיה אנדרלומוסיה, אלא להיפך יש להכריע שהציונות היא שטעתה.

אבל לאמיתו של דבר, לא היתה כאן סתירה, כפי שמסביר באריכות רבנו הרב צבי יהודה באמרו "תשובה ובירור דברים", וזאת בגלל שתי סיבות, אחת עובדתית, ואחת הלכתית.

א. עובדתית.  אין זה נכון שרוב הרבנים התנגדו לתחיית האומה.  אלא היה מיעוט של גדולים בעד, מיעוט של גדולים נגד, ורוב הגדולים לא ידעו מה להכריע ושתקו.  למשל החפץ חיים, שנקט עמדה כמעט בכל הנושאים, לא יצא בקריאה גדולה בעד שיבת ציון  ולא  בקריאה גדולה נגד שיבת ציון.  לכן מי שאומר שמיעוט הגדולים תמכו, אומר אמת, אך מי שאומר שרוב הגדולים התנגדו אינו אומר אמת.

ב. שנית, מבחינה הלכתית, יש בירור מהו אחרי רבים לטות, האם רוב בנין או רוב חכמה.  כי יתכן שלעשרה חכמים יש יותר חכמה מאשר לעשרים חכמים.  או כדברי הרמב"ן בשם רב האי גאון שחכם אחד גדול מכריע כת בורים כיוצאי מצרים.  רבנו הרב צבי יהודה מסביר שם שהחכמים שעוררו לשיבת ציון ותחיית האומה היו יותר חכמים בתחום הזה מאשר המתנגדים.  ושבין השאר מרן הרב קוק מאוד העמיק בסוגיה זו.

להלכה, בשולחן ערוך חושן משפט   סימן כה , הרמ"א מביא שתי השיטות, רוב חכמה ורוב בנין.

אך לעניינינו אין זה משנה, כי הפוסקים שאוסרים את הכניסה להר הבית, הם גם רוב מנין וגם רוב חכמה.  כמובן, אין זה פוגע בכבודם של האחרים, אך כאשר עומדים מול הכרעה, יש לקחת בחשבון את שני סוגי רוב אלה.

אגב, זה אותו מרן הרב קוק שהיה מאוד בעד מחיית האומה, בכל תוקף, שמצד שני אסר  את הכניסה להר הבית בכל תוקף.  וכן רבנו הרב צבי יהודה.

אמנם יש שמביאים שמועות בשמם שכאילו התירו, אך יש לדעת ששמועות צריכות הרבה בדיקה .אבל כאשר מצד שני יש הרבה דברים כתובים וברורים, בודאי שאין שום כוח לשמועות נגדם.

ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.