סמיכה לרבנות לאשה?!

הרב שלמה אבינר


 

שאלה: יש נשים אורטודוקסיות שלמדו הרבה הלכה כנדרש, אך הרבנות הראשית לישראל מסרבת להעניק להן סמיכה לרבנות, אז הן מרגישות עלבון גדול.

תשובה: כל הדורות היו נשים מאוד חכמות ולא היתה להן סמיכה, ולא חשו שום עלבון, וידוע שבענייני קדושה אין לעשות שינויים.

עצם הדרישה לסמיכה אינה דבר אמיתי.  כדי לפסוק הלכה אין צורך בסמיכה, יש רק צורך לדעת.  ולהיפך, הסמיכה אינה ערובה לכך שאדם יודע לפסוק.

בטכס חלוקת סמיכה לרבנים בישיבה-אוניברסיטה, נהג הגרי"ד סולוביצ'יק להזהיר את תלמידיו: זכרו, לא בגלל שיש לכם סמיכה, אתם ראויים לפסוק הלכה.

מאידך, יש תלמידי חכמים ענקים פוסקי הלכה לדור, ואין להם סמיכה.

אני הדל, כשהגעתי להיות רב בקיבוץ לביא, מעולם לא שאלני אדם אם יש לי סמיכה לרבנות.  נתנו בי אימון שאני לא שקרן או רפורמי או רמאי או לייט, אלא אומר אמת.  רק אחרי כמה שנים, בגלל אילוץ של מעמד רשמי, קיבלתי סמיכה לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל.

אך האמת חייבת להיאמר, ש-99% מהשאלות שרב נשאל אינן פסיקת הלכה אלא לימוד הלכה.  מה ההבדל?  לימוד הלכה הוא מה שכבר נפסק בעבר וכתוב בספרים.  פסיקת הלכה היא שאלה חדשה שלא כתובה בספרים.  לכן אני הדל, כאשר נשאלתי שאלה חדשה, ודווקא בקיבוץ דתי יש הרבה כאלה, פניתי לפוסק, לגרא"ד אוירבך בטבריה או לג"ר יצחק אריאלי בירושלים.

גם אשה מורה בכיתה א' מלמדת הלכה ולא בגלל זה היא מוגדרת  כפוסקת הלכה שצריכה סמיכה לרבנות.

כל אשה יראת שמים, היום כמו בעבר, יודעת היטב את ההלכות שנוגעות לנשים, ורשאית לומר אותן, בלי סמיכה לרבנות.

לכן, אדרבה, אני הדל חש עלבון בכך שאשה בלי סמיכה לרבנות, לא נחשבת לבעלת מעמד.  זה עלבון לאשתי, שגדלה ילדים במסירות נפש, באהבה ובחכמה, ותורמת עתותיה לכל אשה הפונה אליה להדרכה מכל סוג, על אף שאין לה סמיכה לרבנות.

אני חש עלבון לסבתא שלי שהיתה אשה מאוד חכמה, בלי סמיכה לרבנות, וכן לאמי.

אני חש עלבון לרבנית חנה טאו, שידעה הרבה מאוד דברים בהלכה שאני לא ידעתי, על אף שיש לי סמיכה לרבנות, ולפעמים הייתי פונה אליה ושואל אותה.

מה נאמר ומה נדבר.  לצערנו אנו חיים בעולם של נראוּת חיצונית.  אין זה אמיתי.

זה הכלל, העיקר הוא לדעת.  ובכל הדורות, נשים ידעו.  כידוע היו בעם ישראל ששים רבוא נביאות (מגילה יד א), וכדי להיות נביא יש צורך בחכמה עצומה (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז א), שכל חכמתנו היא כאין ואפס לעומתה, אך לא היתה להן סמיכה לרבנות.

בסיכום, העיקר הוא לדעת, ומה שאשה יודעת, היא גם יכולה ללמד לאחרות, אך בלי תופים וחצוצרות, אלא בענווה.