שמעתם על אלכסנדר וואיין בלקמן?!

 הרב שלמה אבינר

[ראיון]

 

ש: יום קשה!  החייל שירה במחבל בחברון הורשע בהריגה.  מה ההלכה אומרת על כך?

ת: ודאי שאסור מן התורה להרוג גוי, אך זה אמור בגוי חף מפשע.  אבל "הבא להרגך השכם להרגו", כלומר יש זכות להגנה עצמית (סנהדרין עב א).  לכן באופן עקרוני יש להרוג מחבל משום שתי סיבות, שכל אחת מהן מספקת: 

הנימוק הראשון, גם אחרי שמחבל ביצע את זממו, או ניסה לבצע את זממו, ולא משנה אם יש לו דם על הידים או לא, הוא רוצה להמשיך. הוא לא רוצה להרוג יהודי פלוני בגלל איזוהי סיבה, אלא הוא רוצה להרוג יהודים. יש לו דין רודף. לכן אם יוכנס לבית הסוהר, ביום מן הימים ישוחרר עקב איזו החלפת שבויים או עסקות, ויהרוג הלאה.  בארגון אלמגור, ארגון הורים לנפגעי טרור, רואים את המספרים הנוראים של האלו ששוחררו שמעורבים שוב בטרור, כחמישים אחוז.  לכן משום שיש לו מטרה להרוג יהודים, יש לו דין רודף, ויש לדון אותו למות. 

הנימוק השני, כדי שמחבלים אחרים יראו וייראו ולא יזידון עוד. זאת ההגדרה של הרתעה. הרמב"ם כותב במורה נבוכים שעונשיה של התורה אין עניינם דווקא להעניש את האדם, כי בשביל זה יש רבונו של עולם, אלא להרתיע מן העבירה. הוא מונה ארבע אמות מידה לחומרת העונש: א. חומרת העבירה. ב. תפוצת העבירה. ג. קלות ביצוע העבירה. ד. עוצמת היצרים המובילים לעבירה. וכאן בטרור יש לנו כל ארבעה גורמים באופן חמור. אם המחבל שוהה בבית הסוהר בתנאים טובים, לומד לתואר,  נחשב לגיבור לאומי, אין הרתעה.

בגלל סיבות אלה צריך דין מות למחבל גם כשהוא כפות.

ש: כל חייל יכול להחליט על הדבר הזה?!

ת: חס ושלום.  אלא דבר כזה מונח בידי צה"ל, המשטרה, כוחות הבטחון ומערכת המשפט. למעשה, בעניינים אלה, הממשלה מחליטה בשם כל עם ישראל, כי יש עוד שיקולים של אמנות בין-לאומיות.  צריך להקפיד על האמנות הבין-לאומיות בגלל כמה סיבות: התחייבות, מוסריות, הדדיות ותועלת. עיין בספר 'מחיל אל חיל', יש פרק שלם על אמנות מלחמה ותקפם ההלכתי.

חלק מההסכמים הם טובים וחלק טיפשיים, אבל חתמנו ואם לא נכבד את ההסכמים, אז גם אומות העולם לא יכבדו אותם. יש הדדיות - איך שאנחנו נתנהג, כך אחרים יתנהגו כלפינו. כאשר אנו מכבדים הסכמים אנו לא דואגים לאויב, אלא דואגים לעצמנו. צה"ל אינו יכול לפעול אחרת בגלל שיש הסכמי מלחמה בין-לאומיים, חתומים או לא חתומים, המכונים בלטינית: "Jus In Bello" - חוק תוך כדי מלחמה. אמנם אי אפשר להיכנע לכל התכתיבים של אומות העולם, אבל גם אי אפשר לעבור לקיצוניות ההפוכה ולהתנהל כאילו אנחנו לבד בעולם.

אנחנו זקוקים לעזרה של אומות העולם. אין מדינה בעולם שיכולה להחזיק לבד. כבר אמר בן גוריון שאנחנו לא יכולים לחיות לבד, אנו זקוקים לידידים. כתוב "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט), אבל הגויים לא מכירים את הפסוק הזה...

במלחמת יום הכיפורים נגמרה לנו התחמושת, היה מאוד לא נעים. אז האמריקאים העבירו לנו תחמושת בגשר אווירי. אם לא היו מעבירים תחמושת, זה לא היה סוף המדינה, כי חימשנו שלושה עשרה טילים עם ראש חץ גרעיני. אבל את זה אי אפשר לעשות בסוד, הרוסים גילו וקידמו לכאן ספינות עם טילים גרעיניים, גם זה לא נעים. האמריקאים הם אלו שאמרו לרוסים לעצור. אנחנו לא לבד. בינתיים עד שיבוא המשיח אנחנו תלויים.

יש אנשים שאומרים שבגלל שאנחנו תלויים באומות העולם, אי אפשר לומר הלל ביום העצמאות, כי אין עצמאות. זה הבל, זה לא קשור. אין מדינה בעולם שהיא "מדינה אוטרקית"- מדינה שלא תלויה באחרים. גם האמריקאים, הרוסים והאנגלים לא עושים דברים בלי להתחשב באחרים. גם הם לא לבד בעולם.

פעם סיפר לי הרב משה לוינגר, שהוא לא מהמפלגה של הפחדנים והחלשים, שכשחזר משה דיין שר החוץ מביקור באמריקה, הרב לוינגר ואחרים הביעו עליו ביקורת למה נכנע ללחץ האמריקאי. אמר לו רבנו הרב צבי יהודה: "ולא צריך להתחשב באמריקאים אף פעם?...". אלו דברי הרב לוינגר שהוא לא חשוד בפחדנות.

ש: אבל החייל טען שהוא היה בלחץ שהמחבל יפוצץ את עצמו?  אמנם זה לא היה נכון, אבל הוא חשש מזה.

ת: לסערת רגשות יש מקום ומעמד בהלכה בנדון שלנו. הרמב"ם פוסק ביחס להצלת הנרדף על ידי הריגת הרודף: "כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו" (הל' רוצח ושמירת נפש א יג). הרדב"ז מסביר שהטעם שאינו נידון על ידי בית דין אלא רק דינו מסור לשמים הוא מפני שהרודף הפקיר עצמו למיתה (מלכים ט ד). ויש שרככו נוסח זה והסבירו שלאו דוקא אלא שעל ידי רדיפתו הותר דמו לנרדף, כפי שיתבאר בהמשך (רש"א בדו"ח לרע"ק כתובות לג ב). ואלו דברים מובנים כיון שהמציל חייב לפעול במהירות ואף באופן אינסטנקטיבי ואינו מסוגל לשקול בשלוה כל פעולה כמו בית הדין שדנים בשקט ובשלוה, לכן לא נוכל לדרוש מן המציל שיקולים כל כך מדוקדקים, מלבד רבונו של עולם היודע סתרי לב האדם, לכן נשאר המציל חייב בדיני שמים.

קל וחומר בנדון שלנו, שהמתת המחבל לא נעשתה רק כדי להציל אחרים, אלא גם להציל עצמו, במקרה כזה כתב ה"לחם משנה" בשם הריב"ש (שו"ת רלח ותעב), שהנרדף עצמו אינו צריך להתרות ברודף כי הוא בהול וכן אינו צריך לדקדק (רמב"ם חובל מזיק ח ה). והסביר הגרי"ז מבריסק שמדין הצלת הנרדף, הרודף נחשב גברא קטילא (רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש).

ש: הוא מסר את נפשו להיות חייל קרבי, ועכשיו מתייחסים עליו כאילו הוא רוצח!  אפילו אם הוא טעה בהריגת המחבל במקום להעביר אותו לבית המשפט, זו עבירה על החוק ולא הריגה.  מה עלינו לעשות?

ת: לפני כמה שנים, חייל בריטי בשםAlexander Wayne Blackman , אלכסנדר וואיין בלקמן, חיסל באפגניסתן מחבל ששכב פצוע.  לפני שהוא הרג אותו, הוא אמר: "זה לא משהו שאתה לא עשית  לנו".  הוא ירה בו, והוסיף: "אני עברתי על אמנות ז'נבה"!  הוא נשפט לשמונה שנות מאסר.  אמנם היו באנגליה הפגנות רבות נגד פסיקה זו והתנגדות של אחוזים גדולים בדעת הקהל (עיין בויקיפדיה באנגלית:  Helmand Province incident2011  ).  זה מה שנקרא אצל חז"ל: "אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טז, ב).  ואם זה נכון אצל החייל הבריטי, קל וחומר אצל החייל שלנו, שהרי הוא טען שהוא חשש מהמחבל.  לכן אנחנו חייבים לעורר את דעת הקהל כדי לשחררו.

ש: ובסיכום?

ת: א. על פי ההלכה, יש להרוג מחבל אפילו אם הוא לכאורה הפסיק זממו.  ב. הריגת המחבל היא בידי צה"ל, המשטרה, כוחות הבטחון ומערכת המשפט.  ולמעשה, בעניינים אלה, הממשלה מחליטה בשם כל עם ישראל, כי יש עוד שיקולים של אמנות בין-לאומיות.  ג. יש מקום לטענה שתחת סערת רגשות האדם חשב את עצמו ואת חבריו בסכנה, וכל זמן שאין הוכחה נגדית מוכחת, אי אפשר לדחות טענה זו.  ד. יש לעורר את דעת הקהל לשחרר את החייל.