מכתב גלוי לרמטכ"ל

הגיש הרב שלמה אבינר

 

 לכ' המפקד, הרמטכ"ל שלנו,

שלום וברכה!

 

אני חייל חילוני שאוהב את הצבא וגאה להיות בו.  ויש הרבה כמוני.

והנה שובצתי בגדוד מעורב.  אני מצטער על הביטוי הבוטה, אך זה הביטוי היחיד שמצאתי כדי לבטא מה אני חש: אני נמצא בבית-בושת.  סליחה.  החיילים עסוקים כל הזמן בהוא והיא, היא והוא.

שאלתי אחד המפקדים שלי מה זה אמור להיות.  השיב לי: זה מעלה את רמתו של צה"ל.  שתקתי מרוב בושה.  מאוד הצטערתעי לשמוע זאת.  אני מאוד מעריך את אותו מפקד, אך הפעם התאכזבתי.  לא עלה על דעתו שיהפוך לשקרן!  מה חושבים?  שאני טיפש!  שאני לא רואה מה קורה!  חייל הוא כבר לא חייל!  הוא אפילו כבר לא בן אדם!  עסוק כל הזמן בהוא והיא.

אדוני הרמטכ"ל, אני לא חושב שיש לך כוונות רעות.  אני בטוח שאתה מסור לצה"ל פי מיליון יותר ממני, אני גם בטוח שאתה יודע מה קורה בשטח, פי מיליון יותר ממני.  קשה לי להאמין שנגררת.  קשה לי להאמין שנכנעת ללחצים.  פשוט איני מבין.

אז בהתחלה הסברתי לעצמי שאולי בגדוד שלי קרתה תקלה, ושזה היוצא מן הכלל שמאשר את הכלל.  אבל שאלתי חבר שעושה קורס קצינים חי"ר, וממה שסיפר לי, נפלתי מן הכסא: יש אמוני קרב מגע עם מדריכה!  מה זה?!  הוא מתאמן בזה עם חיילת!  מה זה?!  יש לינת שטח חיילים וחיילות צמודים!  מה זה?!  המגורים באותה קומה וחיילות נכנסות כל זמן חופשי לחדרים של חיילים בלי לדפוק בדלת!  מה זה?!  חיילת עושה עיסוי לחייל!  מה זה?!  ניווט כל הלילה חייל עם חיילת!  מה זה?!  חיילת מעירה אותי לשמירה!  מה זה?!  בסחיבת פצוע אני מתאמן על חיילת!  מה זה?!

השתגעו!

סליחה אדוני הרמטכ"ל.

חברי שותק כי הוא מפחד שידיחו אותו מן הקורס.  אמרתי לו: יצאת בזול, אצלי בגדוד, זה הרבה יותר גרוע.  וגם אני מפחד, לכן כתבתי מכתב זה בעילום שם, וביקשתי מרב אחד שיפרסם אותו, כי אומרים שהרבנים איכפת להם.  אבל גם לי איכפת.  האמת היא שלכל החיילים זה איכפת, ובמיוחד לכל הקצינים זה איכפת, אך הם מפחדים לדבר.  כואב להם שכחו של צה"ל יורד. 

כבוד הרמטכ"ל, אני בטוח שגם לך איכפת.  אתה ודאי יודע שרמת האימונים יורדת.  אתה ודאי יודע שחיילת לא יכולה לסחוב משקל רב, שחיילת לא יכולה לטפס על קיר.

אני בטוח שכולם כוונותם לטוב.

אנא ממך, אדוני הרמטכ"ל, עשה משהו.

בכבוד רב,

חייל אחד