על הפשע הנורא של הפגיעה בדמוקרטיה

הרב שלמה אבינר

 

במדינתנו הקדושה וכן בשאר המדינות המערביות, כל פגיעה בדמוקרטיה הקטנה ביותר, נחשבת כפשע הנורא ביותר נגד העם והמדינה, לז-מג'סטה Lèse-majesté.  כי מובן מאיליו שדמוקרטיה היא שיטת השלטון הטובה ביותר למספר הכי גדול של אזרחים, וכל המרבה בדמוקרטיה הרי זה משובח.  זה הכי טוב, הכי מוסרי שבעולם.  בעולמנו אנשים נמנעים להגדיר מוסרי בקנה מידה של מה שצריך להיות, כלומר הצו המוחלט, האימפרטיב הקטגורי של הפילוסוף קנט Kant, אלא הם משתמשים בקנה מידה תועלתני, תוצאתני, של בנת'ם Bentham, וג'ון סטוארט מיל John Stuart Mill, כלומר הטוב, המוסרי, הוא מה שמביא הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים.  לאור זאת, מקובל אצל כולם שהדמוקרטיה היא הטוב.  זו הנחה ראשונית, אקסיומה Axioma, פוסטולטום Postulatum, שאין חולקים עליה.  הבעיה היא שאף אחד לא הצליח להוכיח זאת.

קודם כל, יש בעיה של מונחים, של טרמינולוגיה Terminology, מה ההגדרה של דמוקרטיה.  שהרי ההגדרות של דמוקרטיה הן כמספר האזרחים.  לכל אחד הגדרה שלו.  לכן כדי לפשט, נשתמש בתרגום הביטוי היווני הזה מלפני 2500 שנה: דמוס-קרטוס,  Demos-Kratos, שלטון העם.

כמובן, בזה לא פתרנו כלום, כי כיצד יתבצע שלטון זה?  האם כמו בדמוקרטיה הישירה של אתונה העתיקה, בה כל האזרחים לפי התור נבחרו למנהיגים על פי הגרלה, או שמא דמוקרטיה ייצוגית, בה נבחרי העם הם השולטים.  אך שוב נשאלת השאלה על פי איזו שיטה תתבצענה הבחירות, האם על פי תבחין קונדורסה Condorcet Criterium, או שיטת שולצה Shulze Method, או שמא שיטת בורדה Borda's Method.  שהרי כפי שיטת הבחירות, ישתנו הנבחרים.

אך נעזוב ניתוחים תאורטיים מופשטים, ונבדוק למעשה, האם דמוקרטיה אכן מביאה אושר להכי הרבה אנשים.  המהפכה הצרפתית חרטה על דגלה: חופש, שוויון, אחוה Liberté, Égalité, Fraternité.  האמנם בדוקרטיה אלה קיימים?  ארצות הברית חרטו על דגלם: חופש, שוויון, צדק With Liberty And Justice for All.  האמנם כך הוא באמריקה?

 

בעיה א: דיקטטורה של הרוב - יש צורך בכללים של חיים משותפים.  לכל אחד העדפות אישיות וצריך לחתוך.  אבל אין פתרון שמתאים לכולם.  לכן יש דיקטטורה של הרוב, ולמיעוט אין מה לדבר.  הפילוסוף הצרפתי-שוויצירי בנג'מן קונסטן Benjamin Constant, לפני מאתיים שנה, מסביר: אנשים בעלי רצון טוב, שוחרי חופש, נתנו לעם סמכות ללא גבול, כי הם ראו כיצד מספר מועט של אנשים או אפילו אחד, בעלי כוח עצום, השתמשו בו לרעה.  לכן התמלאו כעס נגד בעלי הכוח ולא נגד הכוח עצמו, ובמקום לבטלו, הם העתיקו אותו למקום אחר.

בערך באותה תקופה, גם הפילוסוף הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל Alexis De Tocqueville, הזהיר מטירניה של הרוב, שמדכאת את המיעוט, החייב ליישר קו עם המדינה.  אם לשלטון, יהיה מי שיהיה, הכל מותר, זה זרע הפורענות של הרודנות בעקבותיו. ג'ון סטוארט מיל, גם כתב שרודנות הרוב היא אחת הצרות שיש להישמר ממנה.

 

בעיה ב: איטיות ההחלטות - כיון שיש לתת לכל אחד זמן להתבטא ולהקשיב ולהגיב, נוצר מנגנון איטי ומסורבל, שגורם נזק לאומה, במיוחד בעתות חרום, בהן נדרשות החלטות מהירות.

 

בעיה ג: האזרחים בורים לחלוטין - למה אין נותנים זכות בחירה לאלה שלא הגיעו לגיל שמונה עשרה?  כי הם בורים.  אבל גם המבוגרים הינם בורים.  הם לא למדו גאו--פוליטיקה, פילוסופיה פוליטית ומוסרית, כלכלה, איכות הסביבה ואקולוגיה, אנרגיה וטכנולוגיה, בריאות, תורת הכשלים הלוגיים, סוציולוגיה, היסטוריה, גאוגרפיה ופיזיקה.  התוצאה: הדמוקרטיה היא נצחון האמונות עממיות.

כבר הפילוסוף אפלטון ביקר את הדמוקרטיה הישירה של אתונה: כדי למלוך, צריך חכמה, ובמיוחד ידיעת האמת, הצדק והטוב, והאזרחים הפשוטים מכריעים על פי רוב בהתאם לאינטרסים האישיים שלהם, לכן מגיעים לשחיתות. לדעתו השליט צריך להיות פילוסוף-מלך או מלך-פילוסוף.

 

בעיה ד: האזרחים אינם רציונליים – למשל חבר מושבעים גם מושפעים על ידי הפנים של המואשם, אם הוא חף מפשע או לא, ואחר כך מבצעים רציונליזציה למפרע.  כך רוב הבוחרים מחליטים בעשירית שניה על פי מראה פניו של המועמד, אם הוא נראה רציני, מעמיק, מנהיג, אמיץ, מוסרי, אחראי, אמין וישר.  ודאי ששיטה זו אינה מביאה דווקא אושר להכי הרבה אנשים.

 

בעיה ה: תעתועי התקשורת והפוליטיקאים - צריך תמיכת העם, לאור זאת אין לדבר בנושאים מסויימים שהעם שולל.  אבל אפשר לומר שטויות, העיקר למשוך תשומת לב וליצור פולמיקה.  יש להגזים בחישובתם של נושאים המעניינים את הקהל, לעורר, לגרות ולהסית, ליזום Incentives.  כל זה יוצר שיח פופליסטי דמגוגי קטסטרופלי.

ההמון אמור לבצע שמירה ובקרה על השלטון, אך למעשה השלטון מעצב את דעת הקהל לטובתו.  האליטה יוצרת את הסכמת ההמון בעזרת התקשורת.  הבלשן היהודי-האמריקאי נועם חומסקי Noam Chomsky, הרבה לכתוב על זה.  יש שהגדירו  את תפקיד התקשורת כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה, בכך שתחשוף לאומה את המידע בנושאים בעלי חשיבות כללית.  אך כולנו יודעים שיש מונופול פרטי או מדיני של התקשורת, המבצעת מניפולציה על העם, ויוצרת תפיסות עולם מעוותות.  וזאת בשלוש שיטות: הסתרת מידע, שטפון מידע ועיוות מידע, כלומר: תת-אינפורמציה, על-אינפורמציה, דיס-אינפורמציה.  הבעיה של שטפון מידע היא שהאזרח המוצף אינפורמציות אינו מסוגל להבחין בין חשוב לטפל, בין אמת לשקר.

הקיצור, במקום שהתקשורת תשמור על הדמוקרטיה, היא כלי בידי האליטות, היוצרות כלים משוכללים של כזב תקשורתי, כך שאי אפשר לקיים דמוקרטיה אמיתית.  וכבר ביררו לעומק באסכולה הנאו-מרקסיסטית את תודעת הכזב שיוצרת התקשורת.

 

בעיה ו: דמוקרטיה יוצרת שחיתות - כל אזרח בוחר מחנה ומגן עליו באורח לא רציונלי.  במפלגה שלו, כל האמת, כל הצדק וכל היושר, ובמפלגה היריבה, כל השקר, כל העוול וכל השחיתות.  נדמה שאזרח המעורה בפוליטיקה מתפתח באופן אינטלקטואלי, אבל המדעים המעשיים מוכיחים שזה להיפך. הדמוקרטיה סותמת את האינטלקטואליות ויוצרת "חוליגניות פוליטית", כלומר אלימות עמדות וטמטום המחשבה, כפי שהסביר הפילוסוף האמריקאי ג'זון ברנן Jason Brennan בספרו Against Democracy, נגד דמוקרטיה, שיצא לאור בשנת תשע"ו.  הדמוקרטיה יוצרת קיטוב, פולריזציה, אי אפשר לשבת יחד ולברר נושאים מורכבים, כל הויכוחים הפוליטיים הופכים ללא נעימים.

 

בעיה ז: מחיר יקר לעובדים - הפועל עסוק בויכוחים פוליטיים משעממים המסיחים את דעתו מצרכיו האמיתיים, שהם פרנסה הגונה, הנאות כשרות, טיולים, השכלה.  הדמוקרטיה מכריחה אותו להתעסק בפוליטיקה, ויוצרת אצלו תחושה דמיונות שהוא מרוויח, כאשר באמת הוא מפסיד.

כבר כתב קרל מרקס Karl Marx נגד ה"דמוקרטיה הבורגנית" שהיא מצג כזב.  הדמוקרטיה הליברלית טוענת שהיא דואגת לשוויון פולטי של האזרחים.  אבל בפועל היא תומכת בשליטה של הבורגנות על הפרולטריון.  השוויון הוא כולו פיקטיבי.  העם לא קובע את גובה המשכורות, את מחירי המוצרים.  הדמוקרטיה אינה מתקנת את הפערים החברתיים.  כל הזכויות וכל החירויות הן רק תאורטיות, אך למעשה מעבר להישג ידו של ההמון.  נכון שהחופש מגן על הרכוש הפרטי.  אך מה פירושו?  שאדם רשאי לעשות בו מה שהוא רוצה, כלומר בלי שאיכפת לו מאנשים אחרים, בלי שאיכפת לו מהחברה, כלומר אגואיזם.

כמובן, אין צורך להיות קומוניסט כדי להסכים עם זאת.  ובכלל אין צורך לעשות קיטוב בין קפיטליזם לבין קומוניזם, האמת באמצע.  אך לא נראה שהדמוקרטיה מסוגלת להטיב בצורה  משמעותית את מעמדם של השכבות הנכשלות ולצמצם את הפערים.  הרי אנחנו יוצאים מנקודת מבט אוטיליטריסטית, תועלתנית, להבטיח הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים.

הכלכלן בריאן קפלן Bryan Caplan בספרו The Myth of the Rational Voter - Why Democracies Choose Bad Policies המיתוס של הבוחר הרציונלי - למה הדמוקרטיות בוחרות מדיניות גרועה, מסביר שהמחירים והסחורות שבשוק לא נבחרים כלל באורח דמוקרטי.  יתר על כן, הוא מדגיש שה"יד הנעלמה" של אדם סמית' Adam Smith פועלת די טוב ומאזנת את השוק, והדמוקרטיה, עלולה לשבש אותה, לפגוע בשוק, ולגרום חוסר בשוק או אינפלציה, נזק שמיעוטי היכולת הם שישלמו אותו.

שמא תאמרו: אז מה אתה מציע?  דיקטטורה?  ודאי לא. עצם השאלה מראה את הקיטוב השטחי שבחשיבה: או דמוקרטיה או דיקטטורה.  חשיבה בשחור לבן.  הכשל הלוגי של שלילת האמצע, בהתעלמות מעמדות הביניים.  כי בפועל המדינות לא דיקטטורה ולא דמוקרטיה.  הן יותר אפיסטמוקרטיה Epistemocracy, מיוונית אפיסטמון - ידע, קרטיה - שלטון, כפי שכותב ג'זון ברנן הנ"ל.  כלומר בפועל, מומחים בכל מיני תחומים הם המנהלים את חיינו.  זה סוג של אוליגרכיה, כלומר רוב הכוח הפוליטי אצל מיעוט.  בפועל, מומחים קובעים בתחומים רבים.

כמובן, יש בזה גם הגיון רב.  האם במתמטיקה יש הצבעה של ההמון, או שקובעים אלה שמבינים בזה?  כך הוא  בתחומים רבים: כלכלה, אנרגיה, אקולוגיה, רפואה, טכנולוגיה, ביטחון, חינוך. האזרח הממוצע אינו קובע בכל אלה, וזה מביא יותר מקסימיזציה של האושר הכללי.  אדרבה יש לדאוג שהדמוקרטיה לא תתערב בכל אלה.

אך כל פעם שאחת הקושיות הנ"ל עולה, אז מתקנים את הדמוקרטיה, טלאי על גבי טלאי, או מעוותים את המושגים כדי להצדיק אותה, או אפילו משנים את הדאונטולוגיה, כלומר את החובה המוסרית כשלעצמה.  אבל תמיד נותרת השאלה הנוקבת: מנין שהדמוקרטיה היא חובה מוסרית.  גם על ההשקפה התועלתנית עצמה של בנת'ם ומיל שהמוסרי הוא האושר להכי הרבה אנשים, יש לשאול השאלה הנוקבת  - מהו האושר: הנאה, חירות, ידיעה או אולי קדושה וטהרה?  ועיין מרן הרב קוק בספרו אורות הקודש (ג ו).  אך גם לאלה שמקבלים את ההשקפה האוטיליטריסטית, על פי כל סוגי ההגדרות שלה, נותרת השאלה מנין שהדמוקרטיה היא הדרך לאושר של המספר הכי גדול.   

שמא תאמרו: כיון שאלו דברים כל כך פשוטים, וכי ההוגים הגדולים שדברו על המשטרים החדשים החופשיים, לא ידעו כל זאת, ואם כן כיצד תמכו בדמוקרטיה?!

גם זו אגדה אורבנית.  למשל עמנואל ג'וזף סייאס Emmanuel Joseph Sieyes, דמות מרכזית במהפכה הצרפתית ונציג המעמד השלישי, הצהיר קבל עם ועדה: צרפת אינה דמוקרטיה ולא יכולה להיות דמוקרטיה.

ג'ון אדמס John Adams, מיוצרי ארצות הברית ונשיאה השני אמר: אני בעד רפובליקה חופשית ולא בעד דמוקרטיה שהיא שלטון שרירותי, טירני, שטוף דמים, אכזרי ובלתי נסבל.

במהפכה הצרפתית, לא דיברו על דמוקרטיה, על שלטון העם על ידי העם ובשביל העם, אלא על חוקים, עם, חופש, אומה. באותה תקופה הביטוי דמוקרט, גם בצרפת וגם בארצות הברית, היה עלבון.  אותו סייאס Sieyes אמר: דמוקרטיה עממית תוליד אי יציבות ומהומות.

אלברידג' ג'ני Elbridge Geny, ממנסחי הצהרת העצמאות של ארצות הברית, הזהיר מפני הקללות של ההגמונית הדמוקרטיה: יש להגן על החברה מפני עצמה, מפני הדמוקרטיה.

כמובן, אותה דמוקרטיה של אתונה על ידי הגרלה לא שייכת היום, אלא דמוקרטיה ייצוגית, שהיא בעצם סוג של אריסטוקרטיה, כלומר שלטון הטובים, בלי לדון כאן מה ההגדרה של טובים.

הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה Montesquieu, בספרו המפורסם רוח החוקים L'esprit des lois, כותב שאכן הגרלה היא דמוקרטיה, אבל בחירות הן אריסטוקרטיה.  זה שלטון אליטה יותר מוכשרת מאחרים להנהיג - הבעיה היא שאותה אליטה היא בעצמה קבעה זאת.

בעבר היתה כאילו דמוקרטיה.  בצרפת היו נציגים של האצולה, של הכנסייה ושל המעמד השלישי, אך הכל היה מכוון לחזק את המלך והכנסייה.  זו הזייה של דמוקרטיה.  סייאס Sieyes טען שהאזרח מעונין בדמוקרטיה ייצוגית כדי להיפטר מכל המעמסה הפוליטית למען יוכל להתמסר בחופשיות למסחר שלו ובשאר ענייניו הפרטיים.

אז איך הגיעה הדמוקרטיה?  במטה קסם של אנדרו ג'קסון Andrew Jackson, נשיאה השביעי של ארצות הברית לפני כמאתיים שנה.  הוא הראשון שהכריז על עצמו דמוקרט והגדיר עצמו כנציג האנשים הפשוטים, נגד האליטה.  כך הוא גרף את קולות ההמון.  אך חמש עשרה שנה אחר כך, כולם דיברו כן בארצות הברית.  המפלגה הרפובליקנית שינתה את שמה לדמוקרטית.  זה תרגיל של מרקטינג פוליטי טרם זמן.

כי מייסדי הרפובליקה של ארצות הברית התנגדו לדמוקרטיה בגלוי.  מה הם כן רצו?  - חופש, שוויון, צדק.  זה מה שהם כתבו בהצהרת העצמאות ובחוקה.

אך היום כל אחד טוען בשם הדמוקרטיה, אם כי אין לה שיטה ברורה, אלא היא בליל תהו ובוהו של רעיונות. אבל זו מילה קדושה, שאסור לגעת בה.  לא-דמוקרטיה זו התאבדות פוליטית.  דיבור נגד דמוקרטיה הוא פשע נגד האנושות.  אתה פוגע בדמוקרטיה, הוא עלבון האולטימטיבי, שמשתיק כל יריב פוליטי, זה הטיעון הסופי שאין אחריו לא כלום.

אז שוב חוזרת השאלה: מה אתה מציע?  זה לא הנושא.  אינינו נגד דמוקרטיה, אבל יש לזכור שיש עוד דברים בחיים וגם יותר חשובים.  לא להפוך את הדמוקרטיה לאליל, או ליתר דיוק לאלילה עדינה, רכה ושברירית, שכל הנוגע בה, מיד מואשם בהטרדה על יד כל ארגוני ההגנה על אותה דמות נשים חלשה.

בתורה כתוב לילך אחרי הרוב, אבל אין זה רוב סתמי, אלא רוב של אנשי איכות, ולפעמים פוסקים כרוב חכמה נגד רוב מנין.  אנשים עלאיים הם המרימים את כל החברה למעלה למעלה.  וכך כותב מרן הרב קוק: "וימים באים, שתשים הדימוקרטיה אל לבה, שאושר הכלל כולו תלוי בהדבקות הטהורה שיתדבק ההמון בכללו לאצילי הרוח, ועל פי מדה זו יתרחבו חוגי הזכיות של הראשונים (= ההמון), וחייהן יתמלאו ענין "(אורות הקודש ד תסו).