התעשייה המפלצתית של בעלי חיים נטולי חיים

הרב שלמה אבינר

 

איני צמחוני, איני טבעוני, אך אני בן אדם, לכן אני חייב ביחס מינימלי כלפי הפחותים ממני, בעלי חיים.

כולם מכירים את התנאים המחפירים בהם גדלים בעלי חיים. 

יודעים שלתרנגולות, חותכים את המקור בברזל מלובן, וכולאים אותן בצינוק קטן, בו אי אפשר לישון, אי אפשר לפרוש כנפיים, אלא רק לאכול סוג מזון לקוח מן האשפה או מהפרשות בני אדם.

יודעים שעגל המיועד לתת חלב הוא יצור רגיש הזקוק לאור, לתנועה, למרחב, - וכל אלה מנועים ממנו.

יודעים שמאות מיליוני אפרוחים נהרגים על ידי כתישה או על ידי גז.

אבל אולי לא יודעים שגם תנאי ההובלה הם לא רק בלתי אנושיים אלא גם בלתי בהמיים.  אמנם יש תקנות בינלאומיות לגבי הובלת בעלי חיים בדרך הים: יציבות הספינה כדי לא לסכן אותם, מחיצות שלא יפלו אחד על השני במקרה של תזוזה פתאומית, מזון מתאים, חיסונים, טיפול וכולי.

אך בפועל, במרבית המקרים אין תנאים אלו מתקיימים.  מיליוני בעלי חיים סובלים בנסיעות ארוכות, הם נדחסים באופן נורא, עקב כך נפצעים או מתים.  לפעמים יש חום נורא בירכתי הספינה.  הם נמצאים שם ימים ארוכים בלי מזון, בלי מים, בלי מנוחה, בסבל ובפחד.

למשל, אוסטרליה מייבאת כל שנה 4 מיליון כבשים למזרח התיכון, כולל למדינתנו.  הדרך לנמל אורכת חמישים שעות במשאית בלי חימום ובלי איוורור.  אחר כך, יש נסיעה בים של כמה שבועות.  הם נמצאים שם בתנאי צפיפות ולחות קשים, במיוחד שכבשים מפרישים חום ואסור לצופפם.  כל שנה מתים 40 אלף וזורקים אותם לאוקיינוס.  הצוות מורכב מפועלים פשוטים המרוויחים גרושים (במדינתם מרוויחים שקל לשעה, וכאן לא הרבה יותר), אינם מטפלים כראוי ואינם יודעים לטפל כראוי.  אין צורך לומר ששורר שם סרחון נורא עקב הפגרים הרקובים ושמחלות מדבקות עוברות ללא הירף מאחד לשני.  בסוף מורידים אותם בצורה אכזרית בעזרת שוקר חשמלי או מקל.  כל זה מוסתר מעיני הציבור.  לו היו רואים, לא היו מאמינים.  כמובן, מנקים את האוניה היטב כדי שלא ירגישו.  מי השטיפה הם ממש שחורים מרוב רקב ולכלוך.  איך אפשר לשתוק לנוכח הסבל של אותם יצורים אומללים ולא להגן עליהם?

שמא תאמרו: זו עמדת מתנשאת של עשירים שיכולים להרשות לעצמם תנאי גידול והובלה נוחים, אבל רוב הצרכנים, יש אילוצים כלכליים שהבשר יהיה זול.

קודם כל, יש לדעת, שמלבד בעיית ההתעמרות בבהמות, כל הבשר הזה אינו בריא, ואותה אכזריות כלפיהם למען חסכון בכסף, מתנקמת בהוצאות רפואיות.

ולפני שנשיב, נעלה עוד שאלה נוקבת: עד שאתה דואג לבעלי חיים, דאג לבני אדם.  יש בעולם אנשים שסובלים מעוני נורא ואיום.  קודם, תטפל בהם.

בודאי שזה טיעון נכון, אך יחד עם זה, יש לדעת שיש הידרדרות קשה ביחס לבעלי חיים במאתיים השנים האחרונות.  בעבר, אף ציביליזציה לא גרמה יסורים כה גדולים, בגלל הנימוק של הורדת עלויות, למיליארדים של בעלי חיים, הנאנקים תחת סבל נורא, מרגע הלידה ועד המות, בעינוי של כל רגע ורגע.

האלימות התעשייתית, המכנית, הכימית, ההורמונלית, יצאה מכל פרופורציה, ללא תקדים.  וכמובן, מושקע מאמץ אדיר להסתיר את האכזריות הזאת.  כאמור, הבעיה אינה רצח בעלי חיים, אלא אותו גהינם ללא הפסק, בתנאים שבעבר היו מחשיבים אותם כמפלציים, הפוכים לגמרי מהחיים הטבעיים של בעלי החיים.

איפה הרחמנות?!

הופכים אותו מיצור חי, לחפץ, למוצר, למכונה.  המצב נעשה  יותר בלי נסבל מיום ליום.  כדי שנוכל לאכול בשר, אנו מארגנים לידה, חיים ומות לבהמה בצורה של התעללות מתמדת, של עיוות טבע בעלי החיים.

בעל החיים חדל מטבעיותו.  כשמו, הוא בעל חיים, אך חומסים ממנו את החיים.  גוזלים ממנו את מהותו.  מכבידים עליו בטיפולים תעשייתיים, רפואיים, הורמונליים כאילו הוא חומר גלם.

הפכו אותו למכונה: בהמה-מכונה או מכונה-בהמה.  מאבדים ממנו את צלם הבהמה.

זו המכה החמישית של עשר המכות: וימת כל המקנה.  אמנם עתה הוא לא מת.  אלא גרוע ממת.  הוא חי-מת.  גוויה גוססת.  פגר בחיים.  לו ידע להתפלל, היה מאחל למותו.  ואולי הוא כן מתפלל באיזוהי דרך.

והאדם אוכל אותו בשר מת, אותה מעבדת ניסויים מתהלכת, אותו יצור שהפך למזון תעשייתי.

זה מזכיר דברי קרל מרקס על הסחורה שהאדם צורך והמסתירה ממנו את כל הסבל האנושי וכל הניצול האנושי שטמון בה.  וכך, להבדיל, אותו בשר טעים שאתה אוכל, כמה יש מאחוריו סבל, דם נוטף, חרדה, גסיסה.  אבל לבעל החיים אין אל מי לזעוק, אין אל מי לפנות, אין איך למרוד, אין איך לצעוק אל המלך.

אמרנו, אינינו צימחונים, מותר לאכול בשר, אך לא במחיר כל כך הרבה אכזריות.  זו לא אכזריות מכוונת, אלא אכזריות עקיפה, מוסתרת, הנחשבת זניחה לעומת דרישות הכלכלה.  אבל האמת חייבת להיאמר שאף פעם לא אכלו כל כך הרבה בשר.

אותה אכזריות גם הפכה את בעלי החיים לפראיים.  פרה תמיד היתה בעל חיים עדין, עתה היא נעשתה אלימה, בגלל שאין מגע אנושי אלא רק מגע מכונה.  תרנגולות פגועות במין שגעון, בהרגשה רעה מתמשכת, לכן הן מנקרות אחת את השניה, ויש צורך לחתוך להן את המקור באופן מאוד מכאיב.

וזאת לדעת, בעל חיים סובל מפחדים, לפעמים פחדים נוראים.


  שמע, בן אדם, שמע את הזעקה האילמת העולה מעולם הדממה של היצורים החיים.