שיר הלל לאחות

הרב שלמה אבינר

 

אחות!  אחות!  כך צועקים החולים בבתי החולים, והאחות הרחמנית, עם הלב הטוב, מתרוצצות מחולה לחולה, ומעניקה לו כמיטב יכולתה.


אחות!  אחות!  לבסוף היא עייפה, נופלת על הרגליים, לפעמים כבר בהתחלה היא  עייפה, כי היא קמה בשש בבוקר, ולפעמים חוזרת בתשע בלילה.  ולפעמים היא שם כל הלילה.  לפעמים היא כל כך עייפה, שאין לה זמן להרגיש שהיא עייפה.


אחות!  אחות!כן אני באה, אני באה לטפל בבדיקת השתן המסריח,  וגם בצואה המסריחה, ובשאר זיהומים מגעילים.  והיא כל כך עסוקה וטרודה שאפילו אין לה זמן שזה יגעיל אותה.


אחות!  אחות!כן אני באה, עושה בדיקות, שמה קטטר, שמה זונדה, שמה עירוי.  ועוד תרופות.  לפעמים שלושים תרופות לחולה אחד.  כל כך הרבה עומס.  הרופא הוא מכובד, הוא איכותי, הוא שקט ורגוע, חושב היטב, שוקל היטב, שהרי כל החלטה היא גורלית. לעומתו, המנקה בבית החולים, אינו איכותי, אלא כמותי, עליו לנקות הרבה חדרים, הרבה מיטות, עליו להספיק ולעבוד מהר, אין צורך בהתעמקות, אין זה גורלי.  אבל על האחות מוטל עומס עצום, ללא הפסקה, אבל לעיתים, זה גורלי, מאוד גורלי.  ולפעמים היא טועה.  איך אפשר לא לטעות אף פעם בעומס כזה.  ולפעמים היא אף מתקנת את הטעות של הרופא.


אחות!  אחות!  אני רעב!  מתי יביאו לי אוכל!  - כן, אדוני, כן גבירתי, מיד נביא.  אז היא נזכרת שהיא בעצמה לא אכלה.  היא לא צריכה סעודת מלכים, רק עשר דקות, אך גם עשר דקות אין לה.


אחות!  אחות!  למה את מטפלת כך בילד שלנו!  ולמה לא כך!  כך  מלחיצים אותה!  אבל היא מתיחסת יפה, ובדיוק כפי מה שצריך, לכל אדם ועוד יותר לילד.  אבל, תשמעי, האבא הזה יש לו יד ארוכה, הוא סגן מנהל חברת הברגים של תל אביב עילית.  הוא התלונן עלייך למנהל שאת לא חייכנית.  נכון, אני לא תמיד חייכנית, אין לי כבר כח לחייך לכולם, נכון לפעמים אני עצבנית.  ויש סיבות לכך.  ואז אני נזכרת שגם לי יש ילדים, ואני לא אראה אותם השבת כי יש לי תורנות, אז אני עוד יותר עצבנית.


אחות!  אחות!כן גבירתי, מה אני יכולה לעשות עבורך?  – שום דבר, רק רציתי לומר לך תודה.  זה הכל, תודה רבה.  אבל למה את בוכה?  – אני לא בוכה...  תודה לך.