אני בודדה

הרב שלמה אבינר

 

אני בודדה.  לא רק שאני חשה בודדה, אלא אני באמת בודדה.  אין לי חבר.  בעלי אינו חבר שלי.  "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".  אכן, בעלי אינו לבדו, מעולם הוא לא אמר, ולא רמז ולא הביע בשום דרך שהוא לבדו, אבל אני עדיין לבדי, לכן לא טוב לי.

אני לא חושבת שיש תקוה, ניסיתי וניסיתי, אז למה אני כותבת.  כדי לשפוך ליבי.  זה יקל עליי.  אחרת אני אתפוצץ.  אני מרגישה שבעלי רחוק ממני, לא קשור אליי, בלי שום תקשורת מינימלית.  לבסוף אני נעשית אדישה ומיואשת.

אין לי אל מי לספר מה שבליבי, לשתף, לפרוק, להרגיש שבן זוגי מקשיב לי, מחזק, מגלה אמפטיה, אומר מילים של חיבוק.  כל פעם שניסיתי, הוא פגע בי או נפגע בעצמו, החליש אותי או נחלש בעצמו.  אז לבסוף הבנתי שאין עם מי לדבר.  אז עדיף כבר לא לשתף, אלא לבלוע ולהיחנק, לכאוב  לבדי, לצעוק אל בוראי, עד שאני נרגעת, מרימה ראש וממשיכה.

הבעיה היא שזה יוצר עוד מחיצה ועוד מחיצה ומגדיל את המרחק.  אין לי שותף לחיים אלא רק שותף לדירה.

בעלי אינו אדם רע, יש לו מידות טובות ויראת שמים, אבל אינו יוצר קשר.  אי אפשר לצפות ממנו שום דבר.  אחרי שעברתי הפלה קשה, לא קיבלתי אף שיחה של חיזוק, של אמפטיה, של אהבה, של שותפות לאכזבה הנוראה, של הרגשת הכאב.  מזל שהלכתי אצל אמי שליטפה אותי במילותיה, מזל שיש לי חברות טובות שמרעיפות עליי חום, אהבה, הזדהות, תמיכה, חיזוק במילים טובות, אמונה וכח לזרום הלאה.

בלעדו יכולתי לבכות לעצמי, לבוראי, לחשוב את כאבי, בלי בן זוג שיושב לידי ונאלם דום.

כך אנו חיים כבר שנים רבות, לא שכחתי כלום, אבל התרגלתי, אז אני כואבת פחות, אין לי ציפיות, אין לי אכזבות.  אני כבר לא יוזמת קשר, כי אני יודעת שזה לשוא, אני לא מאמין בו.  הקשר בינינו כבוי, הניתוק הולך וגדל.  אין לי כבר שום מוטיבציה לנסות לתקן. 

עליי לקחת כח ואמונה ממקום אחר כי מי שמשלם את המחיר, הם הילדים, המרגישים שיש ריחוק, סופגים כעסים  עצורים.

בצער רב.

 

----------------------

הערות המביא לבית הדפוס

א.      כאלה יש אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים.

ב.      גם הר געש כבוי יכול להתעורר לחיים.  אך הבעל לא יוכל לעשות זאת לבד, אלא בעזרת יועץ נישואים, חוג, סדנא, וכולי.  וד' הטוב יהיה בעזרו.