פסקים לכבוד חג הסיגד

(בכנס תלמידי רבנות של העדה האתיופית במכון מאיר)

הרב שלמה אבינר

 

חג הסיגד (סְגד - שווא נע  תחת הס') של יהודים עולי גלות אתיופיה חל כל שנה בכ"ט במרחשוון, והשנה, כיוון שזה בשבת, הוא מוקדם ליום חמישי.

אמנם זהו חג של יהודי אתיופיה, אבל תוכנו הוא כלל ישראלי, והוא כולל שבעה יסודות האמונה שכל אדם מישראל נקרא להידבק בהם.

א. תורה. התורה היא חיינו, אנו אוהבים אותה. היא הדבר הכי טהור בחיינו, הכי גבוה בחיינו. לכן בחג הסיגד עולים להר גבוה וטהור, מעין הר סיני. עולים להר יחד עם ה'אורית', אורייתא, בשירה ובזמרה, לאות חידוש מתן תורה בכל שנה ושנה. חזק ונתחזק בתורה.

ב. תשובה. לכתחילה יש לשמור תורה, אבל אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לכן אחרי התורה באה התשובה. חמישים יום אחרי יום הכיפורים, בא הסיגד, יום תענית ותשובה. כי לא די לעשות תשובה ביום הכיפורים. יש לעשות תשובה כל הזמן, כל יום וכל שעה. כמו שֶמונים חמישים יום מפסח עד שבועות, מונים חמישים יום מיום הכיפורים לסיגד, שהוא מעין 'שבועות קטן'. חזק ונתחזק במצוות.

ג. ברית. ד' כרת ברית עולם עם עמו. גם כאשר אנו חוטאים ונופלים, אנו נשארים לנצח עם ד'. וכל שנה עלינו לחדש את הברית. כך מסופר בספר נחמיה: "וביום עשרים וארבעה לחדש הזה, נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ד' אלהיהם רביעית היום ורביעית מודים ומשתחוים לד' אלהיהם" (נחמיה ט א-ג). עם החזרה לארץ ישראל, התחדשה ברית בין ד' ועמו, וכן לאורך הדורות יש כל שנה חג הסיגד שהוא חידוש ברית בין עם ישראל לריבונו של עולם, טקס 'אמנה', יום תפילה למען גאולת עם ישראל. בימינו אנו רואים שכל התפילות שנאמרו במשך הדורות על הגאולה ועל ירושלים דיברו אמת ועתה החזון מתגשם לעינינו.

ד. אחדות. אנו עולים יחד להר, כל האתיופים, אנו מאוחדים. ועתה לא רק אתיופים, אלא כל עם ישראל, אנו חוזרים ומקיימים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". עבודת ההתאחדות אינה עבודה פשוטה, יש בה קשיים רבים, אבל אנו הולכים ומתקדמים.

ה. שלילת הנצרות. בשנת ד' אלפים ושמונים וחמש, לפני כ 1700 שנה הוכרזה האימפריה החבשית כמדינה נוצרית על ידי הקיסר. אז החלה מלחמת אזרחים בין הנוצרים החבשים לבין היהודים שנקראו על ידי המשטר 'ביתא ישראל'. היהודים האתיופים בראשות פיניאס הקימו מדינה יהודית  ממלכת 'ביתא ישראל'. המלחמות הגיעו אולי לקיצן בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות בערך, והמלך גדעון קבע את חג הסיגד להודאה לד' על הנסים. הממלכה היהודית הזאת התקיימה 1300 שנים בערך עד אשר נכבשה על ידי האימפריה האתיופית. הרי שכל המדינה המפוארת הזאת וכל המלחמות מלאות האומץ נולדו על יסוד ההתנגדות לנצרות.

ו. גבורה. כאמור, ממלכה יהודית התקיימה 1300 שנה מתוך עוז וגבורה, ועתה חוזרת הגבורה לעם ישראל. יש לנו חיילים וקצינים מעולים – גם אתיופים.

ז. עבודת ד'. מטרת כל החיים היא עבודת ד'. זה מובן המילה סיגד – לסגוד לד', להשתחוות לד'. זה הדבר החשוב ביותר בחיים.

חזק ונתחזק.

 

 

שאלות ותשובות

 

תוקפו ההלכתי של חג הסיגד

שאלה: מה תוקפו ההלכתי של חג הסיגד?  האם חלה חובה על יהודים יוצאי אתיופיה לחוג את חג זה מאחר ומנהג זה נהוג בקרב אבותיהם מאות בשנים (ואולי אף יותר)?

תשובה:  חייבים  לקיים מנהג, אבל זה בתנאי שלמנהג יש שורש ברור בתוך התורה (נפש הרב עמ' צה בהערה.  מפניני הרב עמ' ריח-רכ.  שו"ת אגרות משה אה"ע א, צג.  שו"ת משנה שכיר אה"ע ב).  ולמנהג הזה אין שורש ברור, אעפ"י שכאמור הוא דבר טוב מאוד.  לכן הוא לא מחייב.  כמו  מה שחב"ד חוגגים י"ט בכסלו,   לא מחייב.  מי שרוצה, עושה.

 

קריאת התורה בחג הסיגד

שאלה: יום הסיגד הוא תקנה שתיקנו הקסים של עדת ביתא ישראל, במסגרת התרנה נהגו להוציא ספר תורה, האם מותר להוציא ביום זה ספר תורה ולברך את ברכות התורה?

תשובה: מותר להוציא ספר תורה כל יום ולקרא בלי ברכה, כמובן בחרדת קודש.  האם מותר לקרוא  בברכה בספר תורה ביום שהוא לא יום של קריאת התורה, יום שני ויום חמישי?  כתוב בשו"ת גינת ורדים שאם אנשים רוצים להוציא ספר תורה ולקרוא בברכה  הם יכולים.   לפי זה מותר להוציא, לקרוא ולברך על הקריאה.  אבל אנו רואים שביום העצמאות, אנחנו קוראים הפטרה בלי ברכות, אך אינינו נוהגים להוציא ספר תורה.  אם כן, חג סיגד לא יותר מיום העצמאות, ויש להימנע.

 

מנהג ביתא ישראל

שאלה: כמו מי ראוי ליהודי ביתא ישראל לנהוג?  כספרדים, אשכנזים וכו'.  או מה שאנחנו רוצים?  והאם קביעה זו מחייבת את כלל הקהילה או כל פרט מחליט בפני עצמו?

תשובה: איך שרוצים.  אדם צריך ללכת על פי מנהג אבותיו, אבל כיון שאין לביתא ישראל מנהג אבות ביחס להלכות שבגמרא, יש להם דין בעל תשובה שאינו יודע מה נהגו אבותיו, או דין גר צדק, וכל אחד רשאי לבחור להיות אשכנזי, ספרדי או תימני, על פי מנהג רבו שלימדו תורה, או מקום בו הוא גר, או ישיבה בה הוא למד, או כל שיקול אחר.  וכך הסביר הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה פ"ה דבר הלכה לז).  ועיין פסקי תשובות (סח אות ג).

אבל העיקר לא לעשות עירבוב של מנהגי אשכנז ומנהגי ספרד וכדומה.  צריך שיטה מסודרת. 

אמנם אתיופיה היא באפריקה, ובאפריקה היו ספרדים, אבל לא כל הספרדים הם אותו דבר.   אצל ספרדים מצפון אפריקה, הרבה הלכות נוהגים כמו אשכנזים על פי השפעת הרא"ש.

  לכן יש נוהגים כך ויש נוהגים כך.

 

"שבע דורות"

שאלה: האם יש לנהוג את מנהג "שבע הדורות"? 

תשובה: אצל היהודים עולי אתיופיה יש הנהגה חמורה שנישואים אסורים כאשר יש קרבת דם עד שבעה דורות.  הרבה צעירים נקלעים למצב קשה מאוד עקב זה.  אכן זו צרה גדולה.  אם כי היום יש מקילים שדי בחמישה דורות.  פעם באתיופיה ההורים היו מארגנים את השידוך והם הכירו את כל בני המשפחה.  היום השתנו פני הדברים, צעירים נפגשים ופתאום נקלעים בקושי, נתקלים בהתנהגות מוחצת של המשפחה. ואם הם מתחתנים בכל זאת, המשפחה לא באה לחתונה, מחרימה את הזוג ואת הנכדים.

זו שאלה כוללת שלא שייכת רק להם.  ובזה נפסק בפירוש ברמ"א שאין בזה חובת כיבוד אב ואם (שו"ע יו"ד סוף סי' רמ).  וזאת על פי תשובת המהרי"ק שמביא שלושה נימוקים.  א. כיבוד אב ואם הוא מ"של אב" כלומר מכספי של האב אם יש לו, והבן אינו חייב להפסיד כספו, וכן להפסיד את האשה אשר בליבו.  ב. כיבוד אב ואם הוא רק בצרכים שנוגעים ישירות להם, כגון מאכל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ולא במה שנוגע לחיי הבן.  ג. אין לשמוע להורים במה שהוא נגד ההלכה, ופה יש הלכה להתחתן עם מי שאוהבים.  גם רבנו הרב צבי יהודה הירבה לברר את הנושא בפרשת משפטים שאין לאדם להיות עבד גם לא של הוריו (שיחות הרב צבי יהדוה שמות 249).

ישתדלו מאוד לפייס את ההורים והמשפחה, אך אם לא מצליחים, יתחתנו בכל זאת, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, וד' יברכם.

 

לימוד שפת הגעז

שאלה: האם ראוי ללמוד את שפת הגעז שבה מתפללים הקסים וכן ללמד את תפילותיהם בשפה זו או האם יש לתרגם אותם לשפת הקודש?

תשובה: יש להתפלל וללמוד בעברית.  הדור הצעיר לא יודע געז, אלא יודע עברית.  בגלות, האשכנזים דיברו בידייש, שהיא גרמנית עם קצת מילים בעברית, וספרדים דיברו לאדינו, ספרדית עם קצת מילים עברית ובצפון אפריקה דיברו יהודית-ערבית עם קצת מילים בעברית.  בישוב הישן, האשכנזים ידעו רק ידייש, הספרדים ידעו רק יהודית-ערבית, לא יכלו לדבר יחד, אז בלית ברירה דיברו בעברית ביניהם, אבל עברית משובשת.  עכשיו עברית היא השפה המשותפת.  עברי דבר עברי.  לא מענין אותנו ידייש, לא מענין אותנו לאדינו, לא מענין אותנו יהודית-ערבית, לא מענין אותנו געז, השפה שלנו היא עברית. 

 

רב ראשי לעדה האתיופית

שאלה: למה העדה האתיופית צריכה רב ראשי משלה?  לכאורה דבר זה יוצר זרות מסויימת בקרב הקהילה.

תשובה: רב ראשי אתיופי הוא המכיר את הקהילה.  למה יש רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי?  כי מכיר, מבין, קרוב.  בעוד כמה שנים, כל העדות תהיינה מעורבות.    

 

יחס לקסים

שאלה: מה היחס שצריך להיות לנו לקסים המבוגרים והצעירים?  או לכל מיני מיזמים של אנשים בהקמת מוסד שמכשיר מנהיגים כאלה?

תשובה: ודאי צריך לכבד מנהיגים זקנים. יחד עם זה,  טבעי שהמנהיגות מתחלפת.  אחרי משה רבנו היה יהושע בן נון.  מה יהושע בן נון לעומת משה רבנו?! אלא  זה מה שיש.  ומשה רבנו היה מתאים לתקופה מסויימת של יציאת מצרים ומתן תורה, ויהושע בן נון היה מתאים לכיבוש הארץ.  לכן מנהיגים מתחלפים, אבל עדיין צריך לכבד ולהכיר טובה לקודמים. 

כתוב בגמרא שבחורבן בית ראשון, הקב"ה הרג את כל הרשעים וכל הצדיקים.  למה כל הצדיקים?  מה הם עשו?!  מרן הרב קוק מסביר  בעין איה שהם לא היו מתאימים.  אם הם שוב יהיו, שוב יהיה חורבן.  לפעמים זה קשה, כמו כשדוד שהתחלף עם שאול.  אבל מנהיגות מתחלפת.  דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. 

 

יחס לרבנות הראשית

שאלה: בקהילתנו הדעות חלוקות ביחס לרבנות הראשית.  ישנם מבני הקהילה שמתחתנים מחוץ לרבנות הראשית בטקס המסורתי ואף מעודדים בחורים צעירים ללכת בדרכם.  לדעת הרב באיזה דרך יש לפעול אל מול תופעה זו?

תשובה: הרבנות הראשית לישראל היא הרבנות של כולנו. מכל הצדדים  יש ביקורות על הרבנות הראשית: יותר מדי אשכנזים, יותר מדי ספרדים, יותר מדי חרדים,   יותר מדי דתיים לאומיים, וכו'.  אבל חייבת להיות רבנות הראשית אחד, אחרת תהיה כאן  אנדרלומוסיה.  בספר החינוך כתב שיש מלך אחד וכולם צריכים לשמוע לו.  בתקופת השופטים, לא היה מלך וכל אחד יעשה מה שטוב בעיניו.  וכן יש סנהדרין, צריך לשמוע.  אחרת תהיה אנדרלומוסיה.  היום אין סנהדרין, לכן צריך לשמוע לרבנות הראשית. 

אי אפשר להתחתן אחרת.  צריך אחדות באומה.  אם רוצים אחר כך לעשות משהו בנוסף, אפשר, אבל קודם כל על פי הרבנות הראשית. 

 

פדיון הבן לאביו

שאלה: אם אבי הוא בכור והוא אינו מכיר את דין פדיון הבן, האם אני יכול לזכות לו מעות משלי ולתתם לכהן על מנת שיפדה?

תשובה: אפשר.  אמנם חובת הפדיון עליו, כי הוא מעל גיל הבר מצוה, אבל מותר למנות בית דין לפדות אותו.  כך נוהגים כשהאבא לא נמצא.

 

קריעה נגד רצון אביו

שאלה: כאשר מבוגר בן הקהילה מבקש שלאחר פטירתו לא יקרעו עליו ולא יעלו לקברו בשלושים מאחר וזה לטענתו מנהג של גויים כיצד יש לנהוג?

תשובה: באופן כללי, מקיימים את צוואת שכיב מרע, אבל לא אם היא נגד ההלכה.  אבל לא לריב על הדבר הזה.

 

אכילת אינג'רה בפסח

שאלה: הקהילה נוהגת שלא לאכול אינג'רה בפסח מכיוון שזה לדעתם חמץ אע"פ שאינו אחד מחמשת מיני דגן האם מנהג זה מחייב אותנו?

תשובה: לא חייבים כי אין לזה מקור.  יש שלא אוכלים חומץ בפסח כי הוא האותיות של "חמץ".  יש שלא אוכלים שום.  אבל  כיוון שאין מקור, מותר לאכול.  ולא צריך התרת נדרים.  התרת נדרים היא במקרה שאדם נדר כי חשב שחייבים בדבר.  אבל מי שנהג כי הוא חשב בטעות שחייבים, ובסוף מתברר שהוא לא חייב, זה נקרא מנהג בטעות, אז הוא לא חייב בהתרת נדרים. 

אם יש מנהג שכל העדה עושים, והראשונים מביאים, כמו שאשכנזים לא אוכלים קטניות, חייבים, אבל מנהג בלי מקור ברור, לא צריך לנהוג כן. 

אמנם רעיון טוב לא לאכול אינג'רה בפסח כי הוא דומה ללחם.  עכשיו בחנויות יש לחמניות, וופלים, אטריות וכדומה כשרים לפסח.  הם לא אסורים אבל הם לא רעיון טוב.