אל תירה על הפסנתרן... ועל הרבצ"ר

 הרב שלמה אבינר

 

אופנה חדשה: להאשים את הרב הראשי לצה"ל, גם היוצא וגם הנכנס, בתקלה החמורה של "השירות המשותף".  אמנם יש בזה בשורה טובה: סוף סוף מודים שהפקודה הזו הרסנית.  אך באשר לאותה "תרבות של חיפוש אשמים", היא מזכירה מה שכתב הסופר אוסקר ויילד בספרו "רשמים מאמריקה", שבבית-מרזח Saloon אחד במערב הפרוע, היה שלט: Please don't shoot the pianist. He is doing his best – מה שאומר בעברית "אנא אל תירה על הפסנתרן.  הוא עושה כמיטב יכולתו".  כלומר באותה אוירה אלימה, הפסנתרן מפורסם, תמיד שם, כדי להכניס קצת שמחה ובעיקר כדי לרכך את ההתנהגות.  הוא לא בעסק, אל תירה בו.

כך הרבצ"ר, וכל הרבנות הצבאית, הם לא בעסק.  הם לא אשמים במה שקורה.  אדרבה הם מנסים לעשות כמיטב יכולתם, במסירות נפש גדולה, כדי למזער את הנזק.  הם אנשים טובים, מסורים, רציניים ויראי שמים – לא פחות מכל אלה ששייכים ל"ועד למען חיפוש מומים אצל אחרים".  כך אצל ידידי עשרות שנים, הרבצ"ר, וכך אצל כל אלה אשר איתו במלאכת הקודש.

הבעיה אינה נעוצה ברבנות הצבאית ואין היא יכולה לבצע שינוי מערכתי.  זה תפקידו של העם, תפקידה של הכנסת, תפקידן של המפלגות.  זה התפקיד שלנו.

כולנו נתחזק, כולנו נתעודד, כולנו נפרסם מה שקורה בצבא שלנו, השייך לתחית אומתנו, ובע"ה נתקן את המצב, אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר, מחרתיים.