משנכנס אדר מרבים בשמחה

הרב שלמה אבינר


 

ש: משנכנס אדר מרבים בשמחה.  וכי כל השנה לא צריך להיות שמחים?!

ת: בודאי.  יש להיות תמיד בשמחה.  כי יש להיות נורמלי במידותיו.  כך כותב הרמב"ם, שיש מצוה ללכת בדרכי ד', כלומר מידות טובות, וללכת בדרך האמצע (הלכות דעות א ה).  הוא נותן דוגמה: "לא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות" (שם ד).  לכן, לא נאמר שבאדר שמחים, אלא שמרבים בשמחה.

ש: אבל נראה ששמחה היא לא רק נורמלית, אלא תנאי עילאי לנבואה.  הרמב"ם כותב שהנביאים "יושבים שמחים וטובי לב" (הלכות יסודי התורה ז ד).  וכן הוא כותב שהנבואה סרה מיעקב אבינו כי היה עצוב בגלל שהתאבל על יוסף, וכאשר פגש אותו "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה כז).  כלומר חזרה לו רוח הנבואה (תרגום אונקלוס).  כי "אין נבואה שורה... אלא מתוך שמחה" (שבת ל ב) (שמונה פרקים ז).

ת: בודאי.  ויותר מזה כותב הרמב"ם שהסיבה לכך שאין נבואה שורה בזמן הגלות, הוא בגלל עצבותנו (מורה נבוכים ב לו).  כל זה מובן מאיליו, כל אדם צריך להיות שלם במידותיו, כלומר שמח, ונביא צריך להיות שלם במידותיו באופן מופלא, לכן עליו להיות שמח באופן מופלא.

ש: אז איך ירמיהו הנביא שחי בחורבן בכל זאת ניבא?

ת: מכאן אתה למד שהיה שמח, לא מסיבות קטנות, שפלות, ככל אדם, אלא מסיבות עילאיות וקדושות.  הרי הוא גם מנבא נבואות הגאולה: "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקטל כלה".

ש: מכאן אני בא לשאלה העיקרית: כיצד אדם שמח באמת?

ת: זאת ביררו בגמרא: שמחה שאינה של מצוה, אין לה ערך, ושמחה של מצוה היא השמחה האמיתית.  כלומר שמחה מפני שעשה מצוה, עושה מצוה או עומד לעשות מצוה (שבת ל ב).

ש: אז על מה אנו שמחים במיוחד בפורים?

ת: על הגאולה, על ההצלה האלהית המופלאה.

ש: אם כך, למה לא נהיה שמחים בניסן שיש בה גאולה  יותר גדולה לכאורה?

ת: בודאי שבניסן אנו שמחים.  כך כתוב בפוסקים (שערים מצויינים בהלכה קמא א).  אנו שמחים באדר וממשיכים בניסן.

ש: אני לא רואה שבאדר בכלל ובפורים בפרט אנשים שמחים שמחה של מצוה.  על פי רוב, הם שמחים סתם שמחה.

ת: כן.  הם מפסידים מצוה גדולה של שמחת מצוה.  ראה מה כתוב במשנה ברורה: "וזה לשון המאירי: חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השם יתברך והודאה על הנסים שעשה לנו ועיין שם מה שמבאר דברי הגמרא. וזה לשון החיי אדם: כיון שכל הנס היה על ידי יין, לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול. ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים. עד כאן לשונו" (ביה"ל תרצה ד"ה עד דלא ידע).

ש: ובסיכום?

ת: לשמוח על גודל הישועה ועל קידוש השם הגדול.