ענישה קבוצתית

 הרב שלמה אבינר

 

שאלה: האם על פי ההלכה מותר להרוס בתים של משפחות מחבלים או לגרשן מן הארץ.  הרי הן לא עשו שום דבר רע?

תשובה:

1. יש ענישה קבוצתית בהריגת אנשי שכם, וכבר תמה על זה הרמב"ן.  הרמב"ם מסביר שיש חובה "להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון... ולהזהיר את העם" (הלכות מלכים ט יד).  ואין זה שייך לעניננו, כי כיון שהם במדינת ישראל, החובה מוטלת עלינו ולא עליהם.

2. המהר"ל מסביר: "הותר להם ללחום, כגון אומה שבאה ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה".  גם זה לא שייך לעניננו, כי אין פה מלחמה של עם בעם, בה אין ברירה אחרת אלא לפגוע באזרחים שאינם מעורבים בקרב, כגון בעלות-הברית שהפגיזו ערים בגרמניה בזמן מלחמת העולם השניה.  כאן זו מדינתנו, אנו ריבונים, זו שאלה של השלטת סדר, כמו על ידי טיפול משטרתי בעולם התחתון.  גם הנצי"ב מסכים ליסוד של המהר"ל שבעת מלחמה אין להבחין בין חייב לבין זכאי (העמק דבר בראשית ט ה.  דברים כ ח).  אבל אין כאן גדר של מלחמה במובן זה.

3. אכן הרב שמשון רפאל הירש, הן על פרשת שכם, הן על ברכת יעקב אבינו לשמעון ולוי, שולל בכל תוקף את מעשה שמעון ולוי, ומבסס דבריו על המדרש, שאם היו הורגים שכם בן חמור עצמו, ודאי טוב, אך לא היתה הצדקה להרוג את כל העיר.  מכאן גם שלילה מוחלטת של מעשה ד"ר גולדשטיין.

4. בעיר נידחת יש ענישה קבוצתית (דברים יג יג-טז), הכוללת גם את הטף, לפי שיטה אחת אצל התנאים, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ע"ז ד ו).  הרמ"ה חולק עליו, אבל רבי אהרן מלוניל מובא בכסף משנה, אומר שזו חומרה מיוחדת בעבודה זרה, למען יראו וייראו ולא יזידון.  אם כן, אין זה נוגע לעניננו.

5. גם בעיר סדום, הייתה ענישה קולקטיבית, אך זו החלטה משמים ולא החלטת וביצוע בני אדם.

6. במכת בכורות ד' הכה כל בכור מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור (שמות יא ה. יב כט).  הרי עונש קבוצתי, כי מה אשם הבכור אשר בשבי, אשר הוא בעצמו סובל.  כבר שאלו זאת חז"ל והשיבו שגם השבוים "היו שמחים לאידם של ישראל" (רש"י שם.  תנחומא בא ז).  זה כן נוגע לעניננו, כי סביר שמשפחתו של המחבל יודעת על מעלליו, והוא מקבל ממנה תמיכה נפשית, ולפחות הסכמה שבשתיקה.  אם המשפחה יודעת שיש בתוכה אדם שמתכנן רצח, חייבת היא להודיע לרשויות החוק, וגם יכולה לעשות זאת בעילום שם בעקיפין כדי שלא תהיה חשופה לנקמה.  לפי זה, יש מקום להעניש המשפחה, וגם כדי להרתיע, כמובן לא אותו עונש של המחבל, אלא גם עונש מסויים.

7. "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס (=זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה (=קנסו את כל המשמר)". "משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה"? (=בגלל בתו קונסים את האב?).  "אמר אביי: אין (=כן), כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה" (=שיחו של הילד בשוק הוא מאביו או מאמו), "אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן" (רש"י).  "ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה?! אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו" (סוכה נו ב)

סביר שהמחבל לא צמח על חלל ריק.  הוא ינק את רשעותו מאיזה מקום.  באשר לשאלה למה אוי לרשע אוי לשכנו, מה אשם השכן?  אלא כבר נאמר בפרקי אבות: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות ו ז).  כל המתחבר לרשע לומד ממעשיו הרעים (מאירי שם.  רמב"ם דעות ו א).

8. לגבי מעביר מזרעו למולך: "ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ ה).  "אמר רבי שמעון: וכי משפחה מה חטאה?  אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס (=גובה מיסים בעוול ובעושק), שאין כולן מוכסין, שכולן מחפין עליו" (רש"י בשם ספרא ושבועות לט).

בסיכום: יש מקום לענישה קבוצתית במקרה של מחבל.