הרב נחמיה לביא: העוז והענווה

הרב שלמה אבינר

[דברים באזכרה בישיבה לקראת יום השנה הראשון]

 

לעילוי נשמת הרב נחמיה, זכר קדוש לברכה.  אפשר לדבר על אדם באישיותו הפרטית, דברים גדולים וקדושים, ואפשר לדבר עליו מבחינת האור האלוקי שהוא נשא עליו, שהתחל לפניו והמשיך אחריו, שהוא זכה להיות נושא את הארון הזה.

כך למשל בספר אדר היקר שכתב מרן הרב קוק על חותנו, האדר"ת, יש מעט  פרטים אישיים על האדר"ת, אלא כתוב בהתחלה שאלה רעיונות מסביב לאישיותו שלו. גם בג' באלול, רבנו הרב צבי יהודה היה מדבר על מרן הרב קוק, והיה מדבר מעט מאד עליו אלא בעיקר  על שליחותו, האור שמרן הרב  הביא בעולם. כך אפשר לדבר על הרב נחמיה גם ככה וגם ככה.  אנחנו נדבר על הרעיונות שזרמו דרכו.

במאמר 'מגד ירחים' של מרן הרב קוק, פתגמים על החודשים.  כתוב בחודש כסלו: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות".  בספר של הרב עוזי קלכהיים הוא פתגם זה מוסבר  בצורה מסויימת.  אנו נסביר בצורה אחרת, כששאלתי את רבנו הרב צבי יהודה, הוא הסביר בשתי מילים: הגבורה והקדושה. החשמונאים היו  גיבורים וקדושים.  אחר כך, כבר לא היו. היו גיבורים לחוד וקדושים לחוד. באחרית הימים יחזרו להתאחד.

כך הרב נחמיה היה אדם גיבור, חייל קרבי, לוחם, ובאותו יום מר הוא לא פחד. אף אחד לא ביקש ממנו לרדת  והוא לא היה חייב לרדת. אם הוא לא היה יורד, אף אחד לא היה בא בטענות ולא היו לו יסורי מצפון.  אבל כיוון שהוא היה גיבור הוא הלך ועשה. וגם היה אדם קדוש, עדין נפש, בעל מידות טובות, לומד תורה בשקידה בצורה מסודרת, מסכם את הכל, מסדר את הכל, חוזר על הכל, בשקידה עצומה, עושה מלאכת הקודש נאמנה.

  בהתחלה לפני החשמונאים כולם היו כאלה. כל גדולי עולם שאנחנו מסתכלים עליהם בחרדת קודש, אברהם יצחק ויעקב ומשה דוד ושלמה, היו אנשי קודש גיבורים. אברהם אבינו היה גיבור, יצא למלחמה נגד ארבע מלכים עם שלוש מאות ושמונה עשרה חיילים וניצח בקרב.  יעקב אבינו היה גיבור ולחם.  בספר הישר יש אריכות בזה, רק לא ברור שספר הישר אם זה ספר קדמון, אבל זה מתומצת בכמה פסוקים.  משה רנבו היה גיבור ולחם מלחמת סיחון ועוג בגיל מאה ועשרים ובעצמו הרג את עוג. שאול היה התלמיד החכם הכי גודל בישראל והיה גיבור מלחמה. כל האנשים הקדושים והטהורים והצדיקים היו גיבורים. יש הסכמה בספר הסכמות הראי"ה על הרב אליעזר דון יחיא,  תלמיד חכם גדול ועצום ויחד עם זה  גיבור שמזכיר לנו את שמשון וכו', שמשון שהיה אדם קדוש וטהור וגיבור.

אחר כך התפצל. היו גיבורים לחוד, אנשים בעלי כשרון מלחמתי, ארגוני צבאי, מנהיגותי. אבל על פי רוב לא עדינים, אלא גסי רוח. ולהיפך, אנשים עדיני נפש וטהורים אבל על פי רוב בטלנים. צריך להודות לד' יומם ולילה שהברק האלוקי התפוצץ לנצוצות ולא נכבה. אלא היו גיבורים לחוד וקדושים לחוד. גם זה נס  אבל שזה יחד - אי אפשר. החשמואנים היו האחרונים, "כהניך הקדושים". בר כוכבא היה אדם ירא שמיים אבל  לא כיהודה המכבי, אין מה להשוות, זה לא כהניך הקדושים.

"התפוצץ לנצוצות". הגלות היא פיזור גיאוגרפי ופיזור נפשי. פיזור רוחני, תכונות רוחניות מתפזרות, כל אחד לוקח רסיס. משל למה הדבר דומה? העיר נפלה בידי האויב, לחמו בחירוף נפש, אין מה לעשות, האויב פה. עלו על ראש המגדל, הורידו את הדגל וגזרו אותו לריבועים קטנים, כל אחד תפר את ריבוע בבגדו מול לבו ושמר עליו. אחרי שלשים שנה כבשו את העיר וכל אחד הוציא את החתיכה ותפרו מחדש את הדגל הזה והניפו אותו למלעלה. בגלות אין כח לשאת את כל שלמות של אורה הגדול של התורה, כל אחד נשא חתיכה במסירות נפש. הגיע זמן הגאולה, אוספים ותופרים מחדש.

כמובן את כל זה לומדים מרבש"ע, העוז והענווה לחי עולמים.  עיין מאמר של רבנו הרב צבי יהודה בספר אור לנתיבתי, העוז והענווה.

זה לא סותר, התורה היא שלמות, ירושלים כרכא דכולא בה. יש בירושלים הכל, כל התכונות וכל הכשרונות של כל המין האנושי. ועתה מתחילים להופיע שוב טיפוסים מלאים.

אותו אפיקורוס, בן גוריון, שכשהיה ראש הממשלה רבנו הרב צבי יהודה כיבד אותו, כלומר את המדינה, אך  כשסיים להיות רה"מ, אמר עליו שהוא כופר ואפיקורס. אז אמר אותו אפיקורוס: אתם הדתיים מסלפים את התנ"ך. אתם סילפתם את דוד. כי אתם כותבים בתלמוד שלכם שדוד היה צדיק,  קם בלילה לעבודת השם. יש אומרים שקודם היה מתפלל ואח"כ  לומד ויש אומרים להפך.  מה עשיתם ממנו?!  איזה אברך שלומד בלילה.  באמת!  זה גיבור!  לוחם!  ממלכתי!  עד כאן דברי טומאתו.

אבל הוא הבין דבר אחד: למה זה סותר? בשבילו  זה כל כך מילתא דפשיטא  שזה סותר, שהוא לא יכול להבין שזה  אותו  אדם.  אנחנו המצאנו שהיה כזה?  כבודו קרא ספר תהלים שדוד כתב? לא רואים שזה ספר מלא קדושה נוראה, מלאה טהרה ודביקות אלוקית שאי אפשר לתאר?  לא רואים בתנ"ך איך היה סובל עלבון, רדפו אותו, והוא לא אמר מילה אחת. הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, לא אמר מילה לשאול.  גם לא אמר מילה אחת כשבנו אבשלום רצה להרוג אותו, המריד את ישראל ועשה אנדרלמוסיה נוראה.  אלא אמר: "מי יתן מותי תחתיך".  שמונה פעמים אמר בני אבשלום.  רש"י אומר שהוא אמר  שבע פעמים כדי להעלות אותו משבע מדורי גיהנום ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.  אז אתה לא רואה שהוא אדם עדין נפש?  גם עדין נפש וגם גיבור.  וגם יואב בן צרויה היה צדיק עליון ואב"ד של הסנהדרין וגיבור שאי אפשר לתאר.  נכון שהיתה מחלוקת בינו לבין דוד אבל הוא היה גדול וקדוש. ככה רבים. זה לא סותר. איפה כתוב שזה סותר.

אפשר להיות אדם עדין, לומד תורה ומוחל לבריות כמו הרב נחמיה, תמיד מוכן לעזור, תמיד סופג עלבון, אוהב כל אחד וכולם אוהבים אותו. ואותו  אדם לא פחד והלך לצבא, אמרו  לו לעזוב כי הוא מבוגר מדי, והוא נשאר. בסוף אמרו לו ללכת, אז עבר ליחידה אחרת.

מעשה גדול של גבורה. הגבורה הזאת אינה פרטית שלו אלא חוזרת לכלל ישראל והקדושה חוזרת. זה חוזר על הכתפיים שלו. רמב"ם במורה נבוכים (ב, מה) אומר שיש אחד עשרה מדרגות בנבואה, שתי הראשונות הן הקדמה, זה רוח ד'. המדרגה הראשונה של רוח ד' היא אדם שמרגיש דחיפה לעשות מעשה גדול, להציל עדת צדיקים מעדת רשעים, כמו השופטים.  רוח ד' היה על שמשון ויפתח. 

אומר הרמב"ם גם משה רבנו התחיל כך שהרג את המצרי.  קשיא, הרמב"ם אומר "להציל עדת צדיקים", וכי יהודי אחד היא עדת צדיקים? הוא מזכיר מי שהציל את המלך, זה מובן. הציל את המלך הציל את האומה. אבל הציל את היהודי מהמצרי זה  רק אדם אחד? וכן שהציל בנות יתרו מהרועים שתמיד היו גונבים את המים ובאותו יום רצו להתעלל בהן. יותר מזה הרמב"ם מזכיר את דוד שהציל את הצאן מהדב והאריה. אבל זה צאן? זה אפילו לא בני אדם, וכי  זה עדת צדיקים? מן הסתם הצאן לא עושה דבר רע, אבל זה נקרא עדת צדיקים? זה נקרא שרוח ד' נשאו להציל את הצאן מהדב והאריה? אבל ככה הרמב"ם אומר. כן, כי לפעמים זה ענין של עקרון, יש איש מצרי מכה איש עברי. משה רבנו לא רואה איש מצרי ואיש עברי, הוא רואה את המצרי בה"א הידיעה והיהודי בה"א הידיעה והמצרי מתעלל בו. אז מיד הוא הגיב. כמו שאומרים הלמדנים זה סימן ולא סיבה. וכן בבנות יתרו, הוא לוחם נגד העוול. אירוע מכונן. הציל את בנות יתרו. גם דוד הציל את הצאן. הוא לא אמר פקוח נפש דוחה צאן, אלא לא צריך לפחד אלא להציל את הצאן. אבותינו נבחנו בצאן, אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך. כלומר למדו ברעותם את הצאן תכונות שאח"כ השתמשו בהן כלפי בני אדם כי זה אותו עקרון.

הרב נחמיה ראה איש אויב מכה איש עברי, מיד קפץ. צה"ל יסכנו מאה חיילם כדי להציל חייל אחד.  זה לא הגיוני?  ודאי הגיוני.  וכן יסכנו חיל אחד להציל מאה חיילים.  כפתגם כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם.  אמנם הוא משלושת המוסקטרים, אבל אנו אומרים: קבל את האמת ממי שאמרה.  לכן זה לא גבורה עבור אדם אחד.  זה גבורה כי אי אפשר שיהיה דבר כזה.

אותו אדם, עדין נפש, שקט, מחייך, עוזר, סופג עלבונו, הוא אותו אדם עם רוח גבורה. הגבורה והקדושה, שחוזרים לאומה כולה, ראינו את זאת עליו.

 

תהיה נפשו צרורה בצרור החיים על כל הצדיקים.