שמירת נגיעה, זו המצאה חדשה?

 הרב שלמה אבינר


 

שאלה: האם זה נכון שבעבר לא היו הלכות מחמירות בענין שמירת נגיעה?  האם פעם היה ראוי שגבר ילחץ  יד לאשה?

תשובה: חלילה.  זו טענה של היצר הרע.  אך הוא  מאכזב.  הוא לא די מתחדש.  הוא מלך זקן וכסיל, כי כבר לפני מאות שנים טענו זאת.

למשל, בספר מסילת ישרים, מלפני 300 שנה בערך, יש שיטה שלמה בנדון.  הוא מגדיר זאת כמידת הנקיות, בפרקים י-יא-יב.  הנקיות באה אחרי הזהירות והזריזות.  הזהירות היא להתרחק מכל חטא.  הזריזות היא להקדים לכל מצוה.  ומהי נקיות?  להתנקות מכל חטא, אבל "לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי, אלא גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות התר בדבר" (פרק י).  וכאשר לומדים כראוי, רואים שבאמת אין כאן היתר כלל, אלא מפני "היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאוה" הוא מושך להקל (שם).  לכן יש ללכת לפי הסדר, קודם "נקיון ראשון מן החטאים המפורסמים", ואחרי הטהרות וכיבוי אש התאוה, אז בא זמן הנקיון מכל וכל (שם).  זה גם נקרא "עבירות שאדם דש בעקביו" (ע"ז יח.  שם).

הרמח"ל מביא שתי דוגמאות לכך מהגמרא: "גזל ועריות, נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן" (חגיגה יא.  שם פרק יא).  אבל המושג עריות אין כוונתו דווקא הניאוף שחייבים עליו מיתה אלא גם כל סוגי קרבה.

ומכאן לעניינו, שמירת הנגיעה.  מדברי הרמח"ל מתברר שאותה טענה שקרית של היצר הרע היא באמת ישנה, וכבר נאמרה בתקופת התנאים, כלומר מלפני כמעט 2000 שנה.  "אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר: הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון.  אמר הקדוש ברוך הוא: ...אשה שאינה שלך, אסור ליגע בה כל עקר.  וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו, מביא מיתה לעצמו" (שיר השירים רבה טז.  מסילת ישרים יא).

כמובן, לא מדובר רק בנגיעה, אלא בכל קרבה, "בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות, או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה, דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור, בין בשמיעה, ואפילו במחשבה" (שם).  "במעשה" – זה ענייננו: "דהיינו הנגיעה או החיבוק וכיוצא".

הפוסקים כמו הרמב"ם והשולחן ערוך וכן הקיצור שולחן ערוך נתנו הגדרה כוללת: "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאוד מאוד" (קצשו"ע קנב ח), ואחר כך בא פירוט.

ואיפה הוא כן המקום לקרבה זו?  כמובן, בין איש לאשתו.  "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד).  וכמובן כך גדלים ילדים מאושרים.

אנו מודים "שהמדה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה, ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצא בהם כדי הטעאה.  ובודאי שמי שהגיע לזאת המדה, כבר הגיע למדריגה גדולה, כי בפני מלחמה חזקה עמד ונצח" (שם פרק י).