אין לי בטחון עצמי

 הרב שלמה אבינר

 

אין לי בטחון עצמי, וזאת מעת ילדותי.  תמיד אני זוכר את עצמי כזה.  כמובן שהוריי שמו לב והביאו אותי לשני פסיכולוגים של ילדים אך זה לא עזר.  אז הם ויתרו.  כאשר גדלתי הלכתי בעצמי לשני פסיכולוגים וזה לא עזר.  אני מתבייש לדבר ברבים, במיוחד במצבים לא שגרתיים, ולפעמים אני מתבייש אפילו מאדם אחד.  באמת, אין לי במה מתבייש, אך ככה אני.  זה הפריע לי אז הלכתי לשני מטפלים מומחים בנושא ולא עזר.  למה כל פעם שנים?  כי אולי אחד לא מתאים, אז אנסה עוד.  אז הלכתי לאמון אישי המכונה קוצ'ינג אצל שני אנשים בעלי מוניטין, ולמרבה הפלא לא עזר.  אמרו לי: זה לא עוזר לך, כי אתה לא רוצה שזה יעזור לך.  מה פתאום?  לא נכון!

אז קניתי שני ספרים בעלי שם של אמריקאים מתורגמים לעברית.  שוב לא עזר.  גם קראתי שמונה מאמרים.  כמעט התיאשתי, אך אמרתי לעצמי: אפנה אל רב.  אולי הוא יודע.  הרב חייך אליי, ואמר לי: בעיה ידועה, אל תדאג, קרא ספר מסילת ישרים, וזה יעזור.  קראתי מסילת ישרים וגם זה לא עזר כלום.  אני מתקן: זה עזר לי בתחומים רבים אחרים, באמת ספר נפלא, אבל בתחום הזה, זה לא עזר.

טוב, אז כמנהגי פניתי אל רב שני.  הקשיב לי קשב רב, חייך ואמר לי בסגנונו המיוחד: איפה כתוב שצריך בטחון עצמי?!  להרבה אנשים גדולים בעם ישראל לא היה  בטחון עצמי ובכל זאת פעלו רבות, אני אישית מכיר אנשים רבים בלי בטחון עצמי, הם עושים דברים טובים ודווקא נעים לי איתם.  ואגלה לך סוד: גם לי אין בטחון עצמי.  איתך אין לי בעיה לדבר בצורה נחושה, כי לך יש פחות בטחון עצמי ממני, אז אני מרגיש כמו אדם עם עין אחת מול עוור.  הקיצור, אין לך בטחון עצמי - אז מה?  סע לשלום!

דווקא מצא חן בעיני.  אמנם זה לא תאם מה שאמרו לי כל המומחים ומה שקראתי בכל הספרים, אך מה איכפת לי.  כל המומחים וכל הספרים, כבודם במקומם מונח - בשביל אחרים, ואני כבודי במקום מונח, שאני חסר בטחון עצמי. 

והתחלתי להרגיש טוב מאוד ככה ולראות המעלות הגדולות של מצבי.  למשל אני לא מדבר שטויות - כי אני לא מדבר כלל או כמעט.  פשוט מאוד.  איני מדבר אבל אני מקשיב.  זה נפלא להקשיב.  ככל שאני מקשיב לאנשים, יותר אני אוהב אותם.  אני גם מרגיש שאני עושה להם טובה בכך שאני מקשיב.  אני אוהב לעשות כל מיני טובות לאנשים.  ואני שמח שאני כזה.  אני שמח בעצמי וטוב לי בתוך עצמי.

במילים פסיכולוגיות מסובכות שקראתי בספרים ובמאמרים: אין לי בטחון עצמי אבל יש לי הערכה עצמית.  הם טוענים שזה הולך יחד.  מה איכפת לי מה הם טוענים, אצלי זה לא הולך יחד.  אני מאושר להיות אני. זו לא גאוה, לא התנפחות, לא התנשאות.  פשוט טוב לי עם עצמי.

אמרתי לכם: אנשים עם בטחון עצמי אומרים כל כך הרבה שטויות ולפעמים גם פוגעים ומעליבים ולועגים.  אני מדבר מעט, וכשאני מדבר, אני מדבר בעדינות, בקול רך ומפייס, ובנימוס, אבל אני שומר על קור רוח.  אני לא מדבר בצורה ברורה ומוכשרת, אלא בצורה הססנית ומגומגמת, אבל מה איכפת לי.  העיקר זה התוכן.

אני לא נאיבי.  אני רואה שלועגים לי, שמסתכלים עלי ברחמים ובזלזול.  אני לא עוור.  אני רואה הכל, אבל לא איכפת לי בכלל.  אני יודע שלאנשים רבים יש חסרון כזה, אך אני מקבל אותם, ואיני שונא אותם.

בכלל, איני שונא אנשים.  גם אנשים שהזיקו לי, איני שונא.  זה לא בשבילי.  איני בנוי בשביל זה.  אני בנוי בשביל לסלוח.  לא מחוסר אופי, אלא זה האופי שלי, ואני שמח שזה האופי שלי.

ממילא איני רודף כבוד, איני רודף מעמד, איני רודף הערכה.  אדרבה זה מפריע לי.  זה כלל לא חשוב לי.  מה שחשוב לי הוא שיש לי לב טוב.

כשאני מדבר המעט שאני מדבר, איני שיפוטי.  אני נזהר מלהביע דעה.  אני מגיש התלבטות בענווה.  מאידך איני משקר, אני אומר מה שבאמת אני חושב, גם אם ייגרם לי נזק. 

רק פעמיים בחיי, התערבתי בכל תוקף: עשו עוול למישהו וכולם שתקו.  אז צעקתי על הפוגע בקולי קולות.  בהתחלה הוא נבהל, אחר כך הגיב בלעג כלפיי, בביטוי כזה שאיני רוצה לחזור עליו.  לא איכפת לי.  העיקר שהצלתי אותו אדם מעוול.  האמת היא שאחר כך רעדתי, הרגשתי רע מאוד, על סף התעלפות, אך איני מתחרט.  אני לא סובל עוול.  הייתי שמח אם כל עוולות בעולם תיעלמנה.

לפעמים אנשים שהטבתי להם לועגים לי.  לא איכפת לי.  לפעמים אנשים אומרים לי: אתה נותן אמון באנשים, אתה נאיבי.  לא איכפת לי.  אולי זה נכון.  לא איכפת לי.  לפעמים אומרים לי: אתה מדבר כמו ילד.  זו המחמאה הכי גדולה עבורי.  אולי אני באמת ילד.  אולי נשארתי ילד ובאמת היחידים שאני מסתדר איתם הם הילדים.  אגיד לכם מה אני חושב עליהם: הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים.  אני מבין זאת היטב, כי גם אני יותר חכם ממה שחושבים.  בגלל שאני כזה שתקן ולא יוצלח, בגלל שאני בקושי מדבר, אז אנשים סוברים שאני גם לא חושב.  לא נכון.  אני חושב יותר טוב מהם.  וכך הם הילדים, אנשים חושבים שהם קטנים מדי כדי להבין.  לא נכון.  הם מבינים את הכל.  אני גם אוהב ילדים, כי הם יפים, הם חמודים, היופי שלהם היא מין חידה.  הם כאילו מעולם אחר.  גם אני לעיתים מרגיש מעולם אחר.  אני פה ולא פה.  אני לא שייך לגמרי לאותו עולם קשה.  אני נושם אוויר עליון, אוויר עדין, אוויר זך, שבא מרחוק.

אבל אני לא עושה לעצמי הנחות.  אני דורש מעצמי להיות בסדר.  אני דורש שיהיה לי לב טוב.  שתהיה לי תשוקה פנימית לעזור לאחרים.

זהו - השלמתי.  אני חסר בטחון, כך אשאר כל החיים.  לא איכפת לי שלא נותנים לי כבוד.  אבל איכפת לי מה ד' חושב עליי.  אני יודע שד' מסתכל עליי ונהנה ממני.  כמו שאני נהנה מן הילדים ומחייך אליהם, ה' נהנה ממני.

אני מרגיש הנאה אסטטית-חוויתית עמוקה ממצבי.  אני לא יכול להסביר לכם זאת.  אני מקוה שלא שעמעמתי אתכם.  אני מקוה שלא תזלזלו בי.  ואם תזלזלו, לא איכפת לי.  אני רק מקוה שעזרתי לכם במשהו.

אחד שאין לו בטחון עצמי.