פן תרבה עליך חית השדה

הרב שלמה אבינר

 

"ונשל ד' אלהיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז, כב).

קושיה: לכאורה היינו מעדיפים חיות טרף בארצנו, מאשר אויבים ומחבלים שלצערנו לא חדלים מפיגועים?

תירוץ א': רלב"ג.  חית השדה, הכוונה לגויים אשר סביבותינו.  אם נכה בבת אחת בכל תוקף את כל אויבינו בתוך ארצנו, אז כל העמים האלה, שהם מאות מיליונים, יקומו עלינו יחד לכלותינו.  לכן עדיף לפעול לאט לאט, כדי שלא יתקיפו אותנו.  וב"ה יש כבר 450,000 תושבים ביהודה ושומרון.

קושיא על הרלב"ג: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א).  אמנם בנביאים, יש משלים רבים.  אך בתורה, זה כפשוטו.

תירוץ ב': חית השדה הכוונה למלכות רביעית שנמשלה בדניאל לחיה.  אם נכה באויבינו, יקומו עלינו אירופה, אמריקה ורוסיה, ונשלם ביוקר.  לכן, עדיף לפעול בשקט, על אש קטנה.

קושיא: עמי המערב הם באמת חיות רעות, כפי שראינו בשואה, אבל גם כאן, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.  חיה זו חיה.

תירוץ ג': של האדמו"ר ממודז'יץ השני, רבי שאול ידידיה אלעזר: מדובר על החיה שבאדם, שאם נכה באויבים, נהפוך לאכזרים.

קושיא על האדמו"ר ממודז'יץ: אולי אדרבה פעולה חזקה חד פעמית מזיקה מוסרית פחות מאשר פעולות קטנות מתמידות.  ולגופו של ענין, אנחנו לא יודיאו-נאצים, אנו עם מוסרי.

תירוץ ד': רש"י. מדובר באמת בחיות השדה.  ובאשר לשאלה שהן פחות מסוכנות ממחבלים – אנו שואלים כן מפני ששכחנו שארצנו היתה מלאה חיות רעות מאוד מסוכנות וב"ה הן נעלמו: אריה אסייתי, ברדלס אסייתי, דוב חום סורי, נמר סיני, תנין היאור, וגם ציפורי טרף: עזניית הנגב ופרס.

קושיא על תשובה ד': יש קושיא שרש"י בעצמו מקשה: "והלא אם עושין רצונו של מקום, אין מתיראין מן החיה, שנאמר: וחית השדה השלמה לך"?  הוא מתרץ: "אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא". ולכן החיות מאוד מסוכנות.

קושיא על רש"י: אם אנחנו חוטאים, ולא עושין רצונו של מקום, כיצד רבונו של עולם גואל אותנו ומביא אותנו לארצנו?

תירוץ: לא כתוב בתורה שכדי להיגאל, יש תנאי של תשובה.  ודאי חייבים לעשות תשובה, אך אפשר גם אחרי שניגאל.  נכון שאינינו "עושין רצונו של מקום" אבל הקדוש ברוך הוא בחסדו עושה רצוננו.  וב"ה, בדורותינו זכינו לגאולה על אף שנשאר לנו הרבה כדי לעשות תשובה.

קושיא על הפסוק: כיון שכתוב "ונשל ד' אלהיך את הגויים האל מפניך" (ז, כב), "והמם מהומה גדולה עד השמדם" (כג), "ונתן מליכהם בידיך" (כד) – לכאורה אין זה מתקיים אם ד' פועל "מעט מעט" (כב).

תשובה: כאשר ד' עושה, לפעמים הוא עושה בדילוג ולפעמים בהדרגה, על פי רצונו וחכמתו יתברך, אך תמיד זה נקרא שהוא עושה.  הגאולה קמעא קמעא (ירושלמי ברכות א א).  על אף שבאמת בימינו היא מאוד מהירה.  קמעא קמעא זה היה אחרי יציאת מצרים, שבשנת 2488 יהושע בן נון נכנס לארץ, ושלטון על הארץ הגיע בזמן דוד המלך שהומלך בשנת 2892, 400 שנה אחר כך, זה נקרא "מעט מעט".  אך בימינו, בחסדי ד', זה "מהר מהר".