הרב שאר ישוב הכהן הגדול זצ"ל

הרב שלמה אבינר

 

עלה למרומים תלמיד חכם גדול הרב אליהו יוסף שאר ישוב כהן, הכהן הגדול השלישי, אחרי הנזיר הרב דוד כהן אביו ואחרי מרן הרב קוק שאף הוא עלה למרומים בג' באלול.

הוא בעצמו זכה ללמוד ממרן הרב קוק, והיה מעין בן בית אצלו, כילד, שהרי היה בן שבע כאשר מרן הרב קוק עלה למרומים.  אנחנו הקטנים אינינו יכולים להבין מדרגתו של אדם שזכה לפגוש את מרן הרב קוק ולהתבשם מקדושתו.

הוא גם זכה ללמוד הרבה מרבנו הרב צבי יהודה קוק, שעות על גבי שעות בשיחות פרטיות.

ואכן הוא היה תלמיד אמיתי גדול ונאמן לרבותיו, בקישורו העמוק לחזון הגדול של "תחית האומה בארצה על פי תורתה".

אביו הנזיר החליט שגם הוא יהיה נזיר מרגע שנולד אך נתן לו אפשרות להפסיק כאשר ירצה.  ואכן בגיל שש עשרה החליט לגזור שיערו, אך המשיך להינזר מיין, ובמנהגים נוספים כגון הימנעות מבשר ודגים, וכן נעל נעלי בד עד אשר נפצע ברגלו במלחמת השחרור.

וכאן אנו עוברים מן הלמדן, השקדן, הצדיק  - אל הלוחם.  הוא היה בין חברי מחתרת ברית חשמונאים שלחמה נגד שלטון הבריטים, ובין מקימי "הישיבה הלוחמת": שמונה שעות לימוד תורה, שמונה שעות שמירה ושמונה שעות לצרכי גוף.

ויהי היום ופירסמו ברחובות ירושלים כרוז כאילו מרן הרב קוק פוסק שאין תלמידי ישיבה להתגייס לצבא (עי' אגרות הראיה ג תתי). הוא שאל אביו הנזיר מה לעשות.  השיב לו: אם כך אמר מרן הרב, כך אמר.  יצא לרחוב עם פנים נפולות ופגש את רבנו הרב צבי יהודה ששאלו למה נפלו פניו.  השיב לו.  הגיב רבנו בתוקף: שקר וכזב!  שוב מפרסמים זאת!  הרי זה היה נגד גיוס תלמידי ישיבות לצבא באנגליה במלחמת העולם הראשונה  (עי' אגרות הראיה ג תתי)!  מיד פירסם רבנו כרוז הכחשה (עי' להלכות צבור א). 

אמר לו הרב שאר ישוב שלא די בשלילה, יש לכתוב חוברת על חיוב הגיוס.  השיב לו רבנו שכל הדפוסים מושבתים.  שאל הרב שאר ישוב את ההגנה אם הם מוכנים לנדב את הדפוס שלהם למען זאת, והסכימו.  כך יצאה לאור חוברת קטנה בשם "למצות הארץ" על חובת הגיוס לצבא, כולל תלמידי ישיבה (נדפס בלנתיבות ישראל א כג).

אלא שעד שהחוברת היתה מוכנה, הרב שאר ישוב נפל בשבי הירדנים על הגנת ירושלים.  שם הוא מונה מרחוק רב צבאי, על ידי הג"ר שלמה גורן, תפקיד שהוא מילא שנים רבות.

כאשר יצא מן השבי, עדיין פצוע וחולה ובבית הבראה, הגיע רבנו הרב צבי יהודה עם מתנה: זו החוברת הראשונה שיצאה מן הדפוס בזכותך, שמרתיה בשבילך.

כאשר הרב שאר ישוב התחתן, הוא החליט להיות לבוש בבגדי קצין בצה"ל.  היו מהישוב הישן שריננו אחריו שאין זה בגד ראוי.  אמר להם רבנו הרב צבי יהודה: בגד של פריץ רוסי הגון, ובגד של צבאנו לא הגון?! (שיחות הרב צבי יהודה – ארץ ישראל 268.  טל חרמון מועדים 135).

הרב שאר ישוב היה איש רב פעלים.  קשה להאמין איך הספיק כל כך הרבה והכל בנחת ובאהבה: ראש מוסדות תורניים, לימוד משפטים וחקר במשפט העברי, סגן ראש עריית ירושלים ועוד ועוד.

עד אשר נעשה הרב הראשי של עיר הקודש חיפה.  כאב לו שאשכנזים אינם נושאים כפיהם יום יום בגליל ובצפון הארץ, וכתב תשובה הלכתית שיש להחזיר עטרה ליושנה ולישא כל יום (ספר שי כהן א א).

אז אני הדל הייתי בקיבוץ לביא בגליל תחתון ושאלתיו על כך. כמובן לא העזתי להכריע שינוי כה חשוב, ורק אמרתי שמלבד שבת, גם יישאו כפיים בכל יום שיש מוסף.  אחר כך כאשר הייתי במושב קשת בגולן, כיון שזה היה מקום חדש, הלכתי בדרכו שיש לישא כל יום.

פעם כאשר הוזמן כאורח כבוד בקיבוץ לביא, וגם ביקר בביתי הדל, ראה שאני לבוש פשוט בחולצה ובמכנסים ככל קיבוצניק כשהוא לבוש עם מעיל ארוך ומגבעת, התבונן בי ואמר בענווה תוך כדי מישוש בגדיו: "אלו מדים שלי" – כלומר שלא אחשוד בו שכבוד חיצוני חלילה הוא רודף.

אכן אדם עניו גדול.  כגדלותו ענוותנותו.  אדם אוהב כל הבריות מכל הזרמים ומכל השיטות, וכולם אוהבים אותו.  כך החל בשבי הירדני וכך סיים בעיר הקודש חיפה "האדומה", כמו שכינו אותה פעם.

על כן, על אותו איש תורה ושלום, ייאמר במשנה תוקף שהוא היה תלמיד נאמן של אהרן הכהן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א יב).

 

תהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים.