כשר כשר יקרא או טמא טמא יקרא:  התרנגול בראקל

הרב שלמה אבינר


 

שאלה: ראיתי  שיש מחלוקת בין גדולי הפוסקים בירושלים ובין גדולי הפוסקים בבני ברק על כשרות התרנגול בראקל.  בכל  הפרטים, הלכתי לאיבוד.  הרב יכול להסביר לי מה יסוד המחלוקת? 

 

תשובה: בזמן האחרון, ייבאו לארץ זן חדש של תרנגול הנקרא בשם "בראקל", מכונה גם "הנזיר מבראקל", זאת בשל מראהו השעיר והמזוקן.  מקורו בבלגיה והוא גם נמצא עכשיו בטורקיה. 

במשך כל הדורות, ייבאו עופות מיבשת ליבשת, ואז התעוררה השאלה אם עוף זה כשר או לא.  כידוע התורה נותנת רשימה שלמה בספר ויקרא (יא, יג-כג) ובספר דברים (יד, יא-כ) של עופות טמאים.  כתוב בגמרא חולין (סג, ב) שאמר רבי יהודה: "גלוי וידוע לפני מי שברא והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין".  כלומר, רוב העופות בעולם הם כשרים ומותרים לאכילה, ולכן התורה נתנה רשימה של עופות טמאים.  ובכל זאת, לא היה תמיד קל להבין איזה זן של עוף מותר, ולכן מסופר במדרש: "היה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם: זו תאכלו, וזו לא תאכלו" (ספרא שמיני ב, ב).

ולכן חז"ל קבעו סימני טהרה לעופות.  כתוב בשולחן ערוך (יו"ד פב, ב): "יש שלושה סימני טהרה: אצבע יתרה (מעל שאר האצבעות), וזפק (מה שנקרא "מוראה" בתורה - ויקרא א, טז.  הוא איבר פנימי דמוי צינור המשמש לאיחסון מזון לפני עיכול), וקורקבנו נקלף ביד (הנקרא "פופיק" ביידיש)".  אולם נהגו ישראל שלא לאכול עוף על פי סימני הטהרה בלבד, אלא אם כן בידינו מסורת מאבותינו שעוף זה טהור ונהגו לאכלו (רמ"א יו"ד פב, ג). 

יש גם סימני טומאה לעופות: א. הם דורסים (חולין נט, א),  כלומר נועצים ציפורניהם בקורבן ואף מתחילים לאכול ממנו בעודו בחיים (ר"ת, רמב"ן, רמב"ם ועוד) ב. כאשר זורקים לעברם אוכל, הם תופסים אותו בעודו באוויר (בשונה מהעופות הטהורים שמניחים אותו על הקרקע ורק אז אוכלים ממנו).  ג. כשמותחים לפניהם חוט, העופות הטמאים יחלקו את אצבעותיהם בשווה בשני צידי החוט (חולין שם).  בכל זאת, הקביעה האם עוף כשר או לא מתבססת אך ורק על מסורת העוברת מדור לדור (שו"ע שם).

המקור לאכילת עוף רק על פי מסורת נמצא ברש"י על מסכת חולין (סב, ב ד"ה חזיוה דדרסה ואכלה).  רש"י מספר כי בתקופת חז"ל נהגו לאכול עוף מסוים על פי סימני טהרה, ולאחר זמן מה ראו לפתע כי העוף דורס את מאכלו כמנהג העופות הטמאים. או אז התחוור להם כי בדיקת סימני הטהרה לא הייתה תקינה, ומאז התקבל המנהג שאין אוכלים אלא עופות אשר מסורת בידינו כי אבותינו אכלום.

בכל דור מורי הוראה נדרשו להכריע לגבי כשרותו של עוף שלא ידעוהו עד כה, אם הוא בן מינו של אחד העופות שכבר נהוג לאכלו ובכלל המסורת המקובלת בידינו לגבי העוף שאנו מכירים.  או שמא מין אחר הוא, ומאחר שאין בידינו מסורת שהוא טהור - אין להתיר את אכילתו.

בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' עה), כתב שאין צורך במסורת על כל עוף ועוף, אלא אם יש עוף שדומה לזן מקובל הוא כשר, אא"כ יש הבדל מובהק שאולי הם זנים אחרים.  וכן דעתו של האבני נזר (יו"ד סי' עה).  וזה יסוד המחלוקת בעופות רבים.

למשל, תרנגול הודו.  הוא יובא לאירופה מיבשת אמריקה.  כמובן, הוא לא הגיע מאמריקה עם מסורת כלשהי, שהרי באותה העת לא היתה באמריקה קהילה יהודית. בספרי הפוסקים מצוין כי לא ידוע בבירור על סמך מה התפשט המנהג להתיר את אכילתו, אך מאחר שזו המציאות – דנו הפוסקים אם אמנם ראוי לעשות כן.  בשו"ת משיב דבר (ב, כב), הנצי"ב כתב כי למרות מנהגנו שאין אנו אוכלים עופות שאין לגביהם מסורת - מנהג זה מתייחס לגבי עופות חדשים בלבד, שקבלנו עלינו שלא להחליט על דעת עצמנו על אודות כשרותם.  אולם לא קיבלנו על עצמנו להפסיק לאכול עופות שכבר נהוג לאכלם – רק משום שאין עליהם מסורת.  ולכן רוב רובם של הפוסקים מתירים אכילת הודו.  וכן הגרי"ד סולוביצ'יק היה אוכל בשר הודו (נפש הרב עמ' רלא).  אמנם יש המקפידים עד היום שלא לאוכלה, ביניהם משפחות המיוחסות לצאצאי השל"ה ומחסידי ברסלב.  וכן שמענו שהג"ר צבי שכטר, מראשי ישיבה יוניברסיטה, נמנע מלאכול בשר הודו (עי' ליקוט הפוסקים בזה בדרכי תשובה יו"ד סי' פב).

 

וכן השאלה היסודית על כשרות תרנגול בראקל, היא אם יש לו  כל הסימנים הנדרשים של זן כשר, או שמא הוא אסור בנימוק שאין מסורת לעוף זה שהוא כשר.

היה בית דין מיוחד בבני ברק בראשות ראב"ד בד"צ בני ברק הגר"ש רוזנברג, והגרמ"ש קליין דיין בית דינו של מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל והגרמ"מ לובין, לדון בעניין.  הגיעו לבית דין שלושת השוחטים הידועים: הרב דב דסקל מויז'ניץ, הרב שניאור זלמן טאבאק מסאטמר והרב רפאל עשור, והעידו על כשרות העוף.  על פי זה, פסקו כי העופות מסוג זה כשרים לחלוטין וכי ניתן לאכלם ללא כל פקפוק וחשש, זאת מאחר ובמשך שנים רבות אוכלים אותם בכל ריכוזי ציבור שומרי הכשרות.

גם הג"ר אברהם חיים, מי שמונה לכהן כרב בטורקיה על ידי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וחבר מועצת החכמים הגר"ש בעדני, ונחשב לבר סמכא בענייני הלכה וכשרות, הצטרף לפסקם, "דיברתי עם החברותא שלי בתורקיה, הוא משמש כראש השוחטים מזה כ-50 שנה ורב בית הכנסת שישלי, באיסטנבול.  הוא קיבל מראשי השוחטים שהיו לפניו עד ראשי השוחטים המפורסמים הלא המה מרן הגאון רבי יוסף חזן זצ"ל בעל ספר ה'חקרי לב' ובנו מרן הראשון לציון רבי יוסף דוד חזן זצ"ל בעל ספר 'תורת זבח', אשר ידוע כמספר אחד מהיסודיים בשחיטה וטריפות אשר אין סימן בכף החיים שלא הובא כמה וכמה פעמים. וכבר העיד עליו מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהוא המכריע אצל הספרדים בשחיטה וטריפות, באשר הוא היה גדול הדור לפני כמאה חמישים שנה, וגם ראש השוחטים באיזמיר במשך 40 שנה לפי עדותו.  הם היו שוחטים ואוכלים את העוף הזה ללא שום חשש. הרי לך שיש בו מסורת".  ומוסיף הג"ר חיים: "וכן העידו לי התלמידים שלי בג'רבה, שגם שם בכפרים גדלים עופות כאלה ושוחטים אותם ללא חשש, ולא כמו שרצו לומר שעופות אלה גדלו במקומות שלא היו יהודים ולכן אין להם מסורת - ההיפך הוא הנכון.  עוף הזה ידוע בשמו בתורקיה, העוף של דניזלי (מחוז בטורקיה) שעד לפני מאה שנה היו שם יהודים בעיר הזאת, והעוף נפוץ בכל מחוזות טורקיה ותוניס ואוכלים אותו ללא חשש.  לכן אני מתפלא על אלו שבאים לאוסרו ללא כל דיון ובדיקה כאשר עוף זה היה מקובל בעבר ומקובל עד היום כעוף כשר לגמרי בקרב כלל יהודי טורקיה וארצות ערב".

אך רבני ירושלים אסרו את אכילת הבראקל.  הראשון לאסור היה הג"ר משה ברנסדורפר, אב"ד 'היכל הוראה' בירושלים ובנו של הג"ר מאיר ברנסדורפר זצ"ל בעל שו"ת קנה בושם.  הוא הסביר במכתב ששלח לג"ר אברהם דוב ליטמנוביץ מרבני 'העדה החרדית', כי לעוף אין שום מסורת.  מביאים אותו ממדינה רחוקה שרגל יהודי לא דרכה בהן ואומרים שהוא עוף טהור בלי שום תערובת.  לטענת הרבנים המתירים, הבראקלי דומה לעוף הבלאדי עליו יש מסורת, אך הגר"מ ברנסדורפר טוען שהוא משונה בתוארו וצורתו, והוא מנתר בקפיצות גדולות יותר מתרנגול בלאדי.  אם אכן מדובר בעוף שאין עליו מסורת, כי יתכן שזה עוף הדורס ודינו כעוף טמא.  הוא גם הורה שמי שבישל עוף זה בכליו צריך להגעילם (עי' דרכי תשובה פב, א). 

אחר כך, התכנסו בביתו של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית בירושלים ומח"ס שו"ת תשובות והנהגות, עשרות מורי הוראה ורבני ועד השחיטה של העדה החרדית, וגם רבנים, מו"צים שדנו שעה ארוכה בעניין, וגם הוצגו העופות המדוברים על שולחנו.  הגר"מ שטרנבוך פסק: "בזמן האחרון הובא כאן מחו"ל עוף בראקל וטוענים שרק הם מהודרים, ומתכוננים לסדר עוד שחיטה מהם בשבוע הבא, לאחר התייעצות עם שוחטים ותיקים שראו העוף למשונה ואין לו מסורת וכן עוף אחר משונה דינו כן, כעוף טמא, וכמבואר בשו"ת דברי חיים סימן מ"ה ומסיים שם אפילו כל גדולי ישראל יכשירו דינו כטריפה".

וכן הג"ר אהרן יהודה ברקוביץ, אחד מבכירי השוחטים בכשרות הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא, אב"ד של בני ברק, אוסר את התרנגול הבראקל.  הוא כתב: "והנה בראשית דברי אמרתי להם שכמדומה לי שמהות של צורת עופות אלו ראינו במושבים וגם לפעמים יהודים שהגיעו למשחטה בפרדס כץ הגיעו לשחוט עופות כעין אלו שגדלו אצלהם, אולם בשחיטה של חנויות העיר לא היה נמצא עוף כזה בתוך ארבעים ושלש שנים שאני נמצא בשחיטה".  הוא פירט את החשדות שהתעוררו אצלו ב"עוף הנזיר" ואלו הם: א. הזנב ארוך בדומה לטווס.  ב. כמו כן שינויי הצבעים של הנוצות.  ג. האורך של עצם הנוצות.  ד. וגם שהשערות בצוואר לבנות, ובשאר הגוף שחור חום או אדמדם, לא זכור לי דבר כזה.  ה. כמו כן אין בו נוצות בצוואר במקום השחיטה.  אחר כך הוא שחט את העוף, ו"לאחר השחיטה התבוננתי בראשו והבאתיו לחברותא שלי ששוחט מזה ארבעים שנה והתפלא מאוד על השינויים ועל השוחטים שאישרו את העוף בשעה שהוא לא נפגש עם עוף כזה מימיו לא ברוסיה לא במונקאטש ולא בשוק הכרמל שם שימש כשוחט".  והוא הוסיף שהוא היה באמריקה לפני עשרים שנה וכבר אז אמר לו השוחט המפורסם הרב יצחק אריה ביקסנשפרן ז"ל שזה עוף טמא.

 

יוצא, שיש מחלוקת בעיקר בין מורי הוראה בירושלים למורי הוראה בבני ברק בעניין.  אז איך לנהוג?  אולי יש להחמיר ולא לאכול עוף?

שמענו שהאדמו"ר מטשערנאביל הפסיק לאכול עופות.  חסידייו היו עדים לדבר. המרק שהוגש בטיש בליל שבת בבית מדרשו של האדמו"ר בבני ברק היה פרווה, כמו כן לא הוגש לרבי עוף בטיש כפי שהיה במשך כל השנים.  הרבי גילה בתקופה האחרונה שיש בעיות 'הכלאה' בעופות וכעת עם הסערה של עוף ה'בראקל' והיות ואין הכרעה ברורה בנושא מצד פוסקי ההלכה שישנם מתירים וישנם אוסרים, החליט האדמו"ר להחמיר על עצמו ולהינזר מעופות.  אבל לא כל אחד בדרגת הפרישות להחמיר.   עניין החומרות מובא בספר מסילת ישרים רק בפרק על הפרישות (פרק יד).  ההחמרה במצוות מובאת שם רק כחלק אחד מכל המכלול של הפרישות, שמורכבת משלושה חלקים: א. לפרוש מכל תענוג שאינו הכרחי לחיים.  ב. להחמיר תמיד בכל חומרה אפשרית.  ג. להקדיש כל זמנו לעבודת ד'. אם כן, אני לא יודע אם אנחנו בדרגת הפרושים שנבוא להחמיר. וגדולי ישראל השתמשו באותו מקור לרעיון זה: כמו בגמרא חולין (קה, א) שאמר מר עוקבא: אני חומץ בן יין לעומת אבי, שאילו אבא – כשהוא אוכל בשר הוא מחכה עשרים וארבע שעות עד שהוא אוכל חלבי, אך אני רק מחכה עד הסעודה הבאה.  וקשה, מדוע באמת לא התנהג מר עוקבא גם כן כהנהגת אביו כיון שזה היתה הנהגה טובה?  אלא ודאי הבין מר עוקבא שהנהגת חומרא כזו בהלכות בשר בחלב תחייב אותו להתנהג בכמה חומרות בשאר עניני הלכה גם כן, וזה לא היה בכחו לעשות (הג"ר יעקב קמנצקי במחיצת רבנו עמ' צ.  הגרש"ז אוירבך בס' ועלהו לא יבול ח"ג עמ' נט-ס.  הגרי"ש אלישיב במשנת איש עמ' ה-ח. רכ). 

לכן, כמו בכל מחלוקת בין הפוסקים, אנחנו אומרים שיש לכל אחד לאחוז בכלל גדול: 'עשה לך רב'.