האם בכלל צריך מפלגה דתית-לאומית?

התפוגגות המקף הקדוש

הרב שלמה אבינר

 

האם בכלל צריך מפלגה דתית-לאומית?  שמא עדיף שכל אדם דתי יצביע בעד המפלגה הקרובה לנפשו, וישפיע בה השפעה ברוכה של יראת שמים?

שאלה גדולה היא זו!  בכלל, היה עדיף שלא תהיינה מפלגות כלל, אלא מפלגה אחת גדולה: כלל ישראל!  אבל לא זכינו, ונחרבנו בגלל שנאת חינם.  ב"ה, היום אין באומתנו שנאת חינם, אך יש עדיין פירודים ופילוגים, מה שגם בא לידי ביטוי בריבוי מפלגות.

ואם כך הם פני הדברים, אין לנו ברירה אלא להקים מפלגה אשר ענינה יהיה לחבר את מדינתנו לאבינו מלכנו, לא רק הפרט, אלא הכלל.

אם לא נעשה זאת, חס וחלילה הכלל יתיבש, והלאומיות היבשה תציג את מדינתנו על תהום הכליה.

ודאי העם היושב בציון, צדיק וישר הוא, אך לא נוכל להעלים עין מזה שאינינו יושבים בחלל ריק, אלא רוחות רעים וטמאים נושבות עלינו בלי הרף ממדינות המערב, ובמיוחד דרך התקשורת שהיא ארג כזבים.

אנו נמצאים כעת תחת שלטון "המלכות הרביעית", היא "אדום" אשר חז"ל הגדירוה כ"תהום" (בראשית רבה ב, ד).  המובן של תהום הוא תוהו, אין, מחיקת כל הערכים, אימפרית הריק.  אותו מהלך של הריסת הערכים הולך ומתעצם.  תוכן החיים מצטמצם לאכילה ושתיה, שינה והנאה, עבודה ומנוחה. הכל ממוסחר, הכל מותר – בתנאי שאינו פוגע בזולת.  כל זהות בעלת משמעות בריאה הולכת ונמחקת.  אין איש ואשה, אין יהודי וגוי, כל אחד מחליט מה הוא רוצה להיות.  הכל ריק.  אין עומק אידיאולוגי, אין אמונה בכלום.  חיה ותן לחיות.  ומה הם החיים: אכילה, שינה, כסף, טלוויזיה.  אין מהות פנימית.  כל אחד מחליט מהו.  ווקום.  אין אמת.  פוסט-אמת.  כל הרעיונות מותרים.

באופן פראדוקסאלי אותה תרבות של ריק כועסת על מי שיש לו ערכים, כגון משפחה.  פתאום אין לה סובלנות.  זה מזכיר את פרדוקס הסובלנות של קרל פופר Karl Popper כלפי חסרי הסובלנות,  The Paradox of Tolerance.  הריק האידיאולוגי מפחד מערכים.  הוא מגן על עצמו על ידי שטיפת מוח מתמדת על ידי התקשורת.  בזמנו, מרקס אמר: הדת היא אופיום ההמונים.  עתה הניאו-מרקסיסטים אומרים: התקשורת היא אופיום ההמונים.  כל יום, אותה שטיפת מוח של ריק.

אותו ריק אינו חופש אלא עבדות, עבדות לריק, עבדות לפריצות, עבדות לאנטי-אמת.  הוא נגרר למעגל קסמים: לצרוך, לחסוך, לאכול, לקנות, ללוות כסף מהבנק כדי לקנות דירה.  זה השילוש הקדוש: עבודה-הנאה- שינה.

אין יהודי, אין גוי.  יש אזרח.  אזרח הארץ, אזרח העולם, מדנית כל אזרחיה.  אין אלהים. יש אלהים  המותאם לתחושותי.  אלהים של התרגשות ילדותית חוויתית, פלסטולינה רגשית.

מרן הרב קוק קיוה שהמזרחי, המפלגה הדתית-הלאומית דאז, תהיה בחוד התחיה הלאומית, ותטביע בה חותם של קדושה.  מהר מאוד, הוא ראה שזה חזון שוא, כי המזרחי הוא פשרן, פשרן מתוך אידיאל.  המפלגה הדתית-לאומית לגלגוליה השונים הולכת ונעשית יותר פשרנית מיום ליום.  כבר קשה לכנות אותה דתית-לאומית.  המקף הקדוש התפוגג.  אפשר לקנות אותה בכסף, במשרות, בתשוקה של מציאות חן.  הרוח המערבית קונה את הכל בכספה הטמא: משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, הצבא, ועוד.  הכסף יענה את הכל.

אגב, פשרנות זו אינה מניבה פרי.  הפשע לא משתלם.  מספר המנדטים הולך ויורד.  העם היושב בציון אינו אוהב מים-לא-חמים-לא-קרים.  הוא אוהב כיוון ברור, הוא אוהב מנהיגות ראויה לשמה.  אשרינו  שעמנו בריא.  הנהגתנו חולה ועמנו בריא.  לכן מגיעה לו מפלגה שתילחם בלי חת ובלי מורא, בעד חיים של אורה.

אשרינו שזכינו לעם, מתוך כך נזכה לחדש את המלוכה, את המפלגה של העם, המפלגה של האור.