סערת הרבצ"ר – סערה בכוס מים

 הרב שלמה אבינר

 

האמנם "סערה ציבורית" מסביב למינויו של הרבצ"ר?  או שמא של כמה מתסיסים סדרתיים לסערה בכוס מים?  מי הקובע?  התקשורת!  שהיא בעצמה ניזונה מסערות ומייצרת סערות. אך ברוך השם, העם היושב בציון הוא חכם ואינו נופל בפח.

הרי בציטוטים הבודדים של הרב אייל קרים - שלא מגיעים לעשרה - אשר לא מצאו חן בעיני ציידי המכשפות, מתוך אלפים או עשרות אלפים, אין שום דבר חדש, הן אמירות פשוטות וידועות לכל במשך אלפי שנים.

לכן יש לפנינו שתי אפשרות: או שיש כאן סינטזה של בורות ורשעות – במובן של עוול כלפי אדם מוסרי ללא רבב, או שיש כאן שטחיות.

כיון שמצוה לדון לכף זכות, אז נסנגר על חלק מהמסעירים היוצאים למסע צלב, שאין אצלם בורות ורשעות, אלא רק טמטום.

הרי מהי טענתם? - "כיון שהרבצ"ר מתנגד למשכב זכור, לגיוס נשים, לשירת נשים וכדומה, כיצד יוכל לשרת חיילים שהם כאלה"?  כנראה, הטוען לא פגש מימיו רב של קהילה.  כל קהילה כוללת חברים מגוונים בדעותיהם ובמעשיהם.  הרב אינו נרתע מלומר דעתו, הוא חייב לומר דעתו 'וגם מצפים ממנו שיאמר דעתו, דעת תורה.  ויחד עם זה הוא אוהב את כולם ומשרת את כולם.

יותר חמור, כנראה שהטוען לא ראה אבא ואמא נורמליים.  ילדים לא תמיד הולכים בדרך הוריהם, ולעיתים גורמים להם עגמת נפש, ומה הורים משדרים: בני היקר, איני מסכים איתך, אבל אני אוהב אותך.

מעשה באב ששאל את הבעל שם טוב: בני יצא לתרבות רעה?  השיב לו: אהוב אותו.  – אבל אני אוהב אותו? – אהוב אותו עוד יותר.

כמובן אין זו המצאה של הבעל שם טוב, כבר מצאנו שיצחק אבינו אהב את עשו.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אפילו אחד רשע, אך הוא יושב עם כל המשפחה בליל הסדר. הטרגדיה זה לא הבן הרביעי, אלא הבן החמישי שנעדר.

או בהגדרה תמציתית של רבנו הרב צבי יהודה: סבלנות אינה ויתור.

או במילים אחרות, יש להיזהר מן הכשל הלוגי של שלילת האמצע: או שאתה בעד משכב זכור או שאתה מציק לחייל העסוק בזה.  לא כן, יש אמצע.  המציאות אינה שחור-לבן.  היא מורכבת.

צה"ל הוא בבואה של כל המדינה, ומייצג את כל המגוונים שבה.  חילוקי דעות כן, חילוקי לבבות לא.

או עוד ניסוח: "אמת ושלום אהבו".  לא בגלל האמת, נוותר על השלום, ולא בגלל השלום, נוותר על האמת.

אמת ושלום אהבו.