רוצים רבצ"ר איש אמת או חנפן

הרב שלמה אבינר

 

כל אדם נאור בישראל מתמלא צער לנוכח ההתקפות על הרב אייל קרים, המועמד לרבצ"ר, עקב דעותיו, שכמובן אין בהם מן החידוש, אלא שהם נחלת כל שלומי אמוני ישראל מזה אלפי שנים.

חשבנו לתומנו שאחרי המהפכה הצרפתית, ועידן הנאורות, לא יציקו לאדם עקב דעותיו והבטאויותיו.  טעינו.  יש עדיין אנשים חשוכים שדורשים שלטון לדעותיהם.  נחמתנו היא שהם מועטים, אבל כיון שהם כוחניים, הם מוציאים שם רע על כל האומה, כאילו אנו עם חשוך.

כמובן שגם כל דבר טוב, כגון חופש המצפון והביטוי, יש לו גבולות, ואין דבר שאין הקיצוניות מזיקתו.  מקובלת בנדון הפסיקה בארצות הברית על הגבלת חופש הביטוי כאשר יש "סכנה ברורה ומיידית", "גרימת מעשה בלתי חוקי ממשי ומיידי", וכן הפסיקה בישראל של "מבחן הוודאות הקרובה".  אך כאן אינינו מדברים על אדם שהונחת לנו פתאום מן הירח, אלא בקצין ידוע מזה עשרים שנה, הן כמפקד יחידות קרביות, הן כבעל תפקיד בכיר ברבנות הצבאית, ואיש לא מצא בדל של פגם בהתנהגותו המעשית. אדרבה כולם מעריכים אותו, מכבדים אותו ואוהבים אותו.  הוא עושה עבודתו בשקט, במסירות, בתיאום עם כולם, רחוק מזרקורי התקשורת.  אין  כאן "מבחן הוודאות הקרובה של גרימת נזק".

וכי נתחיל עתה במדינתנו ציד מכשפות מכוער של דעות חשוכות, וכמובן ציד הדדי.  כי מי שמחשיב את הרב איל קרים, או ליתר דיוק את התורה כחשוכה, אני הדל מחשיב אותו לחשוך, שאינו מבין דבר מעידן הנאורות.  אז נקים לנו שתי מדינות, חלילה.  לא כן, אלא יש בינינו חילוקי דעות, אך לא חילוקי לבבות, ואנחנו עובדים יחד, בשדה הפעולה של המדינה והצבא. במיוחד שהמשותף הוא לאין ערוך יותר גדול מהמפריד.

ואל תשיבונו: חופש מצפון כן, חופש ביטוי לא, כי כבר אמר בצדק הפילוסוף קנט שגזילת חופש הביטוי גובלת בסופו של דבר את חופש המצפון, ועוד פעם אינינו מדברים כאן בשיימינג או בכל התבטאות מזיקה באופן "ברור ומיידי".

כידוע, בכל המדינות הנאורות בימינו, יש מתן לגיטימציה וחופש ביטוי ליהודים יראי שמים, וכמה מצער שדווקא בארצנו נפגשים בחוסר סובלנות ופתיחות כלפיהם.

ברוך ד', זכינו לקרן אור לפני חודשיים בחודש אייר תשע"ו, כאשר שר הבטחון דאז אמר: טוב שקצינים מבטאים ביקורת, שיש מצפן ומצפון, מה ששומר על חוט השדרה המוסרי של הצבא.

ובזמנו הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל כבר נתן ארבעה נימוקים לחופש הביטוי:

א.      אולי הדעה השניה אמת.

ב.      אולי האמת שלי אינה מוחלטת ויש גם אמת בדעה השניה, ולכן יש לבנות יחד.

ג.       גם אם הדעה השניה שקרית, הרי האמת מתחזקת על ידי מלחמתה בשקר.

ד.      גם אם הדעה השניה שקרית, הרי האמת מאבדת את כח השכנוע שלה, אם היא נזקקת לכח הזרוע.  או במילים פשוטות: אם משתיקים את היריב הרעיוני, סימן שאין מה להשיב לו.  וכבר כתב על זה המהר"ל.

ברור שבצבא צריך סדר ומשמעת, אך כל אדם ישר מבין היטב שיש הבדל בין אמירה תיאורטית לבין אמירה אופרטיבית, ולא נעליב את האינטליגנציה של הקורא כדי להסביר לו זאת.

אפילו זקן ממרא, שחייב מיתה עקב כך שהוא חולק על הסנהדרין, אמרו חכמנו שאם הורה הלכה נגד הסנהדרין אך לא על מנת לעשות, הרי הוא פטור (ירושלמי סנהדרין יא ג).

וכי אנו רוצים מדינה של חנפנים?!  של אנשים המסתירים דעותיהם?!  ספר מסילת ישרים מרבה להסביר רעת אותו אדם שמשתמש "בבני אדם חנפים, אשר לגנוב לבו בחנופתם, למען ייטב להם, ישבחהו וירוממוהו, בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד תכלית ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל" (פרק כג).

ומעשה ברב יהודה ליב מימון שפעם בכנסת הטיח כלפי ראש הממשלה בן גוריון: אתה שקרן!  אז מישהו העיר לו: זה ראש הממשלה, כיצד אתה מדבר אליו?!  הרב מימון לא התבלבל וחזר על דבריו: אתה שקרן – בהצביעו על בן גוריון – ואתה חנפן – בהצביעו על המעיר!

ומעשה בגראי"ל שטיינמן, שנדבן גדול  למוסד חרדי, יהודי מסורתי, שמע עליו ורצה לבקרו.  מנהלי המוסד הביאהו לביתו של הרב שטיינמן, וביקשוהו שיברך אותו.  הרב כבש עיניו בקרקע ושאלו "האם אתה שומר שבת"?  כיון שגמגם, הרב סירב לברכו ופטר אותו לשלום.  מנהלי המוסד חזרו עם הנדיב הגדול, והרגישו שעשו טעות גדולה מאין כמוה בכך שהביאוהו לרב שטיינמן, אלא שבסוף הנסיעה התורם אמר להם: "דעו שהאיש הזה אוהב אותי באמת.  יש כאלו שאוהבים את הכסף שלי, ולכן לא מעירים לי על דברים מסויימים כדי לא להפסיד, אבל כאן זה אחרת" (עלון כאיל תערוג 134).

אכן בעולם שיש בו שקר, חנופה, זה מרענן לשאוב אוויר צח של אמת. 

זה הכלל, יש בינינו דעות שונות, מותר להתווכח, הפתרון אינו סתימת פיות וחזרה לימות הביניים או לרוסיה הקומוניסטית.

חילוקי דעות כן, חילוקי לבבות לא.  עבודה משותפת כן, אנו עם אחד.  ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.