גדול המצווה ועושה

הרב שלמה אבינר

 

ידוע הכלל הגדול של חז"ל: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא א.  ב"ק לח א.  פז א.  ע"ז ג א).  תמוה!  העושה מתוך התנדבות, מתוך רצון חופשי, ולא מתוך הכרח, למה אינו יותר גדול?  יש על כך שלוש תשובות: מוסרית, טבעית, אלהית.

א.      התשובה המוסרית היא שזה יותר קשה.  מי שאינו מצווה, רוצה עושה, לא רוצה לא עושה.  אבל מי שמצווה, המטלה עומדת עליו בכל תקופה.  עליו להתגבר על יצרו.  כך כותבים התוספות: "מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו" (ע"ז שם).  "נראה דהיינו טעמא, דמי שמצווה ועושה עדיף, לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור, ממי שאין מצווה, שיש לו פת בסלו שאם ירצה, יניח" (קידושין שם).

ב.      התשובה הטבעית היא שאם ד' ציוה, סימן שזה טבעי לאדם.  המצוות הן טבעיות לאדם.  כשם שהוא זקוק למזון טבעי לגופו, כך הוא זקוק מזון טבעי לנשמתו.  אם ד' לא ציוה, סימן שזה לא נצרך כל כך, לכן אין זה מביא כל כך הרבה ברכה.  כך כותב המהר"ל: "גוי שעושה מצוה, אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא הישראל, כי המצוה לישראל שייכת יותר, שהרי מצווים עליו כי הם מוכנים (=שייכים, מתאימים) יותר למצוה.  אבל מי שאינו מצווה ועושה, מפני שאינו מצווה ועושה, אינו מוכן כל כך למצוה, ואינו כל כך כמו המצווה ועושה" (חי' אגדות קידושין שם).

וכן כותב מרן הרב קוק בכמה מקומות (מאורות הראיה, ארבעה פרשיות, פרשת שקלים. מדבר שור דרוש חמש חמישה עשר.  ועיין שבת הארץ, מבוא, ז).

ג.       התשובה האלהית היא שאם אדם עושה מצוה מפני שד' ציוה, אז הוא עושה רצון ד', הוא עובד את ד'.  אך אם ד' לא ציוה, אלא שהאדם רוצה, הוא עושה את רצונו עצמו.  כך כותב תוספות הרא"ש: "המצווה ועושה, הוא עושה רצון קונו, אבל מי שאינו מצווה ועושה, לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו, שהרי לא ציוה לו כלום. ומכל מקום יש שכר" (קידושין שם).  וכן כותב הר"ן: "כל התורה היא לזכות את ישראל, וכיוון שכך, גדול המצווה ועושה, שזה - רצה ד' יתברך לזכותו, וזה - לא זיכהו" (דרשות הר"ן, דרוש שביעי חלק ח).  וכן כותב המהר"ל: "כי מצווה ועושה, (הוא) מצד העילה שמחייב אותו לעשות, וכל מי שאינו מצווה ועושה, הוא מצד האדם עושה המצוה, (ולא) מצד השם יתברך, והוא יותר מעלה ויותר מדרגה, כאשר המצוה מצד השם יתברך שהוא העילה, ואילו המצוה שאינו מצווה והאדם עושה מעצמו, זה מצד האדם, דבר זה אינו כל כך במדריגה וזה ידוע" (חי' אגדות שם).

ולסיום מילתא דבדיחותא.  בהיותי סטונדט צעיר למדעים, אכלתי במסעדת היהודים הכשרה.  יום אחד ישב מולי ראביי רפורמי, ובראותו שיש לי כיפה גדולה, החליט לתת לי שיעור:

-          "חז"ל אמרו שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", כך אמר, "אך לדעתי הם טועים" (כמובן הוא חכם מהם).

-          "למה"?  שאלתי בתמימות.

אז הוא ענה בפטוס:

-          "כי מי שמצווה ועושה, הרי הוא מצווה!  אז מה בכך שהוא עושה?!  אבל מי שאינו מצווה והוא עושה, הרי אינו מצווה, בכל זאת הוא עושה"!

הבנתי את השיטה שלו, לא לאמר כלום, אבל לומר זאת בצורה יפה ומשכנעת.  אז עניתי לו באותה מטבע בפטוס:

-          "מי שאינו מצווה ועושה, הרי אינו מצווה!  אז מה בכך שהוא עושה?!  אבל מי שמצווה והוא עושה, הרי הוא מצווה, והנה הוא עושה"!

ברור שדבריי היו מכוונים לתשובה השלישית.

לבסוף הבריק לי חידוש משלי, מילתא דבדיחותא.  אמרתי לו בנימוס רב: "אך, בזאת יודה לי כבודו, שגדול המצווה ועושה ממי שמצווה ואינו עושה...".