רבנים אוהבים ורבנים קנאים

 הרב שלמה אבינר

[ראיין: הרב מרדכי ציון]

 

ש: אנחנו פוגשים בדורנו שני סוג רבנים, מה שמביך אנשים רבים.  אפשר לכנות אותם בשמות שונים.  אנו נשתמש בשמות:  רבנים אוהבים ורבנים קנאים.  כמובן אפשר להשתמש בשמות אחרים אך זה ענין משני.  הענין החשוב הוא מי צודק או ליתר דיוק מה האסמכתאות שלהם.  נתחיל בקנאות, יש לה מקור ביהדות?

ת: ודאי.  כך כתב גדול אחד שהאוהב את ד' באמת, מקנא  לשם ד' ולא יכול לסבול את אלה שבוזים לדבריו.  הוא שונא אותם...

ש: שונא?!

ת: כן.  זה פסוק מפורש " משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט.    תכלית שנאה שנאתים" (תהילים קלט, כא-כב).  ולכן, כאשר הוא רואה עוברי ד' הוא מוחה בהם.  חז"ל אומרים שמי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס בעוון החוטאים (שבת נד).  "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם" (משלי כח ד).  עוזבי התורה מהללים את הרשע, לא מוכיחים אותו, אלא מניחים שיהיה חילול השם.  לעומתם, שומרי תורה לא יוכלו להתאפק ולהחריש וילחמו נגדם.  בסיכום: אוהבי ד' שנאו רע.  כך הם מבטאים את אהבתם הגדולה לד'.

ש: ברור לחלוטין, ומי שנושא את דגל האהבה, האם גם לו יש גדול שתומך בדרכו?

ת: ודאי.  כך הוא כתב, שמי שאוהב את ד', אוהב את עם ד', מחפש טובת הדור ומגן עליו.  כי אין רצון ד' באבדן הרשעים אלא שישתדלו לזכותם, להתפלל עליהם, ללמד זכות עליהם, ללמד סנגוריא עליהם.  וד' אמר לגדעון, לך בכחך זה, כלומר כחך שלימדת סנגוריא על ישראל.  כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל.  לכן ככל שאדם אוהב את ד', הוא אוהב את עם ישראל, כי ד' אוהב אותו.  כמו שאדם הרואה את חברו אוהב בניו, אז הוא אוהב אותו.  בסיכום, ד' אוהב את מי שאוהב את עם ישראל.

ש: אם כן, זו לא רק מחלוקת בין רבנים בדורנו, אלא זו מחלקת בין גדולי עמנו!

ת: לא!  שני הציטוטים הם מאותו גדול, הרמח"ל במסילת ישרים.

ש: כנראה בפרקים שונים של ספרו...

ת: לא.  באותו הפרק, במרחק של דפים מועטים, בסוף פרק יט על החסידות.

ש: אז אני כבר לא מבין כלום.  ד' בעד קנאה או בעד אהבה?

ת: בעד שניהם.  אין סתירה.  החסיד אוהב את הרשעים אך שונא את מעשיהם הרעים.  זה גם כתוב בספר התניא פרק לב, שאותם הרשעים שיש מצוה לשנוא אותם, יש גם מצוה לאהוב אותם, יש לשנוא אותם מצד מעשיהם הרעים ויש לאהוב אותם מצד נשמתם הטהורה.

ש: ומה גובר?

ת: כמובן, האהבה גוברת, הנשמה גוברת, כך הוא כותב שם.  גם מרן הרב קוק משתמש בביטוי חריף במאמרו "על במותינו חללים": "האחים השנואים-והחביבים" (מאמרי הראיה 92).  נכון, זה נושא מורכב.  אך אין מה לעשות, לפעמים יש בחיים נושאים מורכבים.  מי שרגיל לחשיבה שחור-לבן מסתבך.  או מה שנקרא בהגיון צורני, כלומר בלוגיקה פורמלית: הכשל הלוגי של שלילת האמצע.  בין שתי הקצוות, יש מצב ביניים, יש שמאל דוחה וימין מקרבת, גם יחד.  מעשה בתלמיד שעשה דבר חמור, ורבנו הרב צבי יהודה חיבק אותו באהבה גדולה ביד ימין ובאותו הזמן נתן לו סטירה חזקה ביד שמאל.

ש: בכל זאת נשארת השאלה, מתי הרב מדבר באהבה ומתי הוא מוחה בכל תוקף?

ת: זה תלוי בנסיבות.  אין זו סוגיא פשוטה.  אגב, גם את רבנו הרב צבי יהודה האשימו לא פעם אחת: למה אתה מדבר בתקיפות, הרי אביך מרן הרב קוק היה כולו רוך ונועם עדנים?!  כמובן אין זה נכון, זכור המקרה שאיתמר בן אבי כתב דברים בלתי נסבלים, ואז מרן הרב קוק פרסם "מחאה פומבית": "והנני מכריז בזה את מחאתי הפומבית נגד פה דובר נבלה, ואומר לו :דיך, סתום פיך"! (כרוזי הראיה קיג).

ש: אז מתי קנאות ומתי אהבה?

ת: הוא שאמרנו, אין סתירה.  גם כשתלמיד חכם מדבר בתקיפות, זה מתוך אהבה.  ולהיפך, כאשר עם הארץ מדבר בידידות ובהכלה, אין זה בהכרח מביא ברכה.  כבר אמרו חכמינו: "אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא, - חגרהו על מתניך (=אמץ אותך אליך), ואם עם הארץ הוא חסיד (=תמיד רך) אל תדור בשכונתו" (שבת סג, א).

ש: "נוקם ונוטר כנחש" הוא ביטוי חריף!

ת: אכן.  לפעמים זה נצרך.  מרן הרב קוק מסביר שם בעין איה: "לפעמים מי שהוא מוכשר לחדור לתוך הכיעור והרשעה הנמצאים בתוך סדרי החיים מצד הבחירה המקולקלת וכיוצא בה, הוא מוצא את עצמו נרגז והאופי שלו נוטה לקפדנות".  וכאמור אין זה סותר אהבה.  "אע"פ שגם אפשר שנילווה עם השקפה כזאת גם כן השקפה של חנינה ושל חמלה על בני אדם, לראותם בתור נרדפים מתגרת יד טבעת הקשה ותכונותיהם, או חסרון דעתם הבא באונס".

ש: ודווקא עם הארץ הוא הרך והעדין?

ת: כן.  בגלל ש"אין נפשו סולדת מכל המעשים היותר רעים, מפני שאין חוש מוסרי חודר בקרבו", ואז הוא "מלא נחת ורגשות של חסידות".

ש: ובסיכום?

ת: "אם נראה ת"ח בעל אופי רגזנות, נדע שבא לו מכוח חדות ראותו את הכעורים והנבלות שבחיים, ועומק התמרמרותו על הצדק והאמת הנרמס.  על כן, אין הוא נוקם ונוטר כנחש, חגרהו על מתניך, כי תרוויח הרבה בבליטת החוש המוסרי היוצא לאור ע"י אורה של תורה.  ואם עם הארץ הוא חסיד, נח ושוקט, סכנה יש בדבר, שאיננו מרגיש בכל הכיעור שבתיעוב העולמי, וממילא עלול הוא להשפיע על כל מקורביו אותה החולשה המוסרית, ע"כ אל תדור בשכונתו".