אל תחלקו סוכריות בבית הכנסת

הרב שלמה אבינר

 

אל תחלקו סוכריות בבית הכנסת.  אמנם כך נהוג במקומות רבים, אך מה שנהוג אינו קנה מידה של הטוב והרע.  ההמון נמשך רבות אחרי הנעים, ולא אחרי הטוב והמועיל.

אל תחלקו סוכריות לילדים, כי לא אתם ההורים שלהם, וב"ה אינם יתומים, לכן אל תתערבו במה שהם אוכלים.  זה תפקידם של ההורים.  ומעשה במחלק סוכריות כרוני שאמר: יש לעשות מה שהילדים אוהבים ולא מה שהוריהם דורשים. יישר כח, לפחות הוא  דובר אמת.

אל תחלקו סוכריות כי סוכר הוא רעל.  אמנם רעל מתוק, אבל רעל, הסם הלבן, השקר המתוק, הצד האפל.  הוא גורם לסרטן, להשמנת יתר, לסוכרת 2, למחלות הלב וכלי הדם, ולעששת.  שאלו את ארגון הבקיאות העולמי.  יש בעולם יותר ויותר חולים עקב אכילת סוכר.  בשנים האחרונים, נפגעי סוכרת 2 גדלה פי שלוש. במדינת ישראל יש חצי מיליון ילדים הסובלים מהשמנת יתר – אנו השניים בעולם בזה – וזה מחמיר כל שנה.  אנו יודעים שילדים עושים הרבה שטויות, ועלינו להתאזר בסבלנות כלפיהם, אבל שאנו נעודד אותם לדברים שליליים – חס וחלילה.

אל תחלקו סוכריות לילדים, אף שאתם עושים זאת מתוך כוונה טובה לתת להם עונג והרגשה טובה, כי על זה נאמר: כוונותיך רצויות אבל מעשיך אינם רצויים.  גם עשו חשבון נפש, האם אתם עושים זאת באמת לטובת הילדים או בשביל ההרגשה הטובה שלכם.

אל תחלקו סוכיות לילדים, כי על זריקת סוכריות על חתן  ועל בר מצוה אנו מצטערים, כי אין לזה מקור קדום.  מקור קדום יש על זריקת אגוזים וקליות לפני החתן והכלה, בחתונה עצמה (ברכות נ ב.  ועיין שו"ע או"ח קעא ד).  אבל זריקה בבית הכנסת, זו המצאה חדשה, ובבר מצוה המצאה חדשה בחזקת שתיים.  זה גורם רעש והמולה, ילדים נדחפים, כל דאלים גבר, וילדים קטנים שלא מצליחים לתפוס, חוזרים הביתה עם דמעות.  איזו מצוה יש בזה?!  לכן  בטלו זאת בבתי כנסת רבים.  אז לפחות לא להוסיף את החלוקה מדי שבת בשבתו (ועיין בספרי הדל שו"ת שאילת שלמה חלק ח סי' כא מהדורה ראשונה). 

אל תחלקו סוכריות לילדים, כי לא אוכלים לפני קידוש.  ודאי, אם ילד רעב לפני קידוש, אין מונעים ממנו, וכן אם הוא לוקח אוכל מעצמו, אין מקפידים עליו.  אבל שאנחנו ניתן לו במו ידינו מזון שבכלל לא נצרך – זו טעות גמורה.  זאת ועוד, יש מדרון חלקלק של מחלקים סוכריות גם למבוגרים, ויש שמחלקים בזמן קריאת התורה, ויש מחלקים לכהנים אחרי ברכתם.  הקיצור, ירדו לגמרי מן הפסים.

אל תחלקו סוכריות לילדים, בטענה שזה ימשוך אותם לתפילה.  תפילה היתה קיימת כל הדורות, וכן ממתקים היו קיימים כל הדורות, ובכל זאת רבותינו לא המליצו על כך, אנו לא יותר חכמים מהם  וצדיקים מהם.  הם ידעו שאפשר לחלק. הרמב"ם כותב לתת לנער קטן אגוזים, תאנים או סוכר כדי לזרזו ללמוד (הקדמה לפרק חלק).  אבל מי אמר שחינוך לא לאכול סוכריות אינו חשוב  כמו חינוך לתפילה.  אדרבה, לילד קטן, יש ללמד דברים פשוטים לפני שמלמדים דברים עליונים.

אל תחלקו סוכריות לילדים, כי תפילה זה דבר קדוש, זה יראת שמים, זה חרדת קודש, ולא זלילה.  ובית כנסת הוא מקדש מעט ולא מתנ"ס. בבית אלהים נהלך ברגש (תהילים נה טו), כלומר בחרדת קודש.

אל תחלקו סוכריות לילדים, כי זה מחנך אותם לתאוה ולחמדנות.  ברור שאין לחנכם לסגפנות, ברור שיש להתאזר בסבלנות, אבל אין ענין להרגילם לחמדנות.  וכן להרגלים לטפילות לבקש דברים מאחרים, לתלותיות, לבקש: תן לי, תן לי.

אל תחלקו סוכריות ילדים בטענה שסוכריה אחת לא תגרום נזק, לא בריאותי ולא חינוכי, ואתם סומכים על הילד שינהג באיפוק ובמתינות.  זה כבר עשרות שנים הטיעון של תאגידי הסוכר, ובינתיים הם מתעשרים יותר ויותר ואנחנו חולים יותר ויותר.  גם מבוגר אינו אמון על איפוק וקל וחומר ילד.

אל תחלקו סוכריות לילדים כדי להאהיב להם את התפילה, אלא האהיבו עליהם את התפילה בכך שאתם בעצמכם תתפללו בכוונה, ביראת שמים, ולא תתעסקו בדברים אחרים, אלא בעבודת ד' לבדו.