מחלת הדברת

 הרב שלמה אבינר

 

המעלה בגדולה של האדם היא הדיבור, לכן הוא מכונה "האדם המדבר". יש ארבעה דרגות ביקום: דומם, צומח, חי, מדבר.  "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב ז).  רש"י מפרש: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור".

כלומר לא די לדבר.  אלא יש לדבר מתוך דעה ולא דברים בטלים.  ומה הם דברים בטלים?  הרמב"ם מסביר: "והדיבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו, ולא עבירה ומֶרִי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני או איך התעשר פלוני, ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה" (פירוש המשניות אבות א יז).

אכן שאלו חז"ל: "מה אומנתו של אדם בעולם הזה?  - ישים עצמו כאילם, שנאמר: האומנם אלם.  יכול אף לדברי תורה?  תלמוד לומר: צדק תדברון" (חולין פט א).  כלומר, מתי לדבר ומתי לא לדבר, מה לדבר ומה לא לדבר, אין זה דבר פשוט, זו אומנות, זו חכמה גדולה.  דברי הבל, דברים בטלים, וקל וחומר לשון הרע ושקר – אין לדבר.  אבל צדק, כלומר דברי תורה, דברי מוסר, דברי אהבת הבריות, כן תדברון.

כאשר אדם יודע מתי לשתוק ומה לשתוק,  הוא ידע גם מתי לדבר ומה לדבר, ועל זה נאמר "סיג לחכמה שתיקה" (אבות ג יג). 

לצערנו, אנשים מפטפטים בלי סוף.  הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט מלאי פטפוטים, וכמובן זה גם כולל כתיבה באינטרנט. כתיבה חמורה היא יותר מדיבור, כי דיבור חולף, נגוז ונעלם.  מה שאין כן כתיבה, הנשארת חרוטה לנצח.  על כל מאמר שנכתב באינטרנט, נדבקים כקורי עכביש עשרות ומאות תגובות, כאשר רובן הבלים ושטויות, שקרים ועלבונות.

לכן, בן אדם, למד לשתוק.  יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים שנאמר: "גם אויל מחריש חכם יחשב" (פסחים צט א). יש אדם החושב, שאם יתבטא בכל ענין, זה יהווה הוכחה לחכמתו.  להיפך!  זו הוכחה לשטחיותו ורברבנותו.  "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות סוף פ"א).

וכמובן, כאשר אדם מדבר הרבה, "ברוב דברים לא יחדל פשע" (משלי י יט), לשון הרע, שקרים, עלבונות ועוד.  "כל המרבה דברים מביא חטא" (רבינו יונה שם).

ככל שאדם ריקני, יותר הוא מדבר.  "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא" (בבא בתרא פה ב).  מטבע בכד קורא קיש קיש, מטבע בודד מרעיש יותר.

גדולי עולם היו שתקנים.  רחל היתה שתקנית, אסתר היתה שתקנית (אסתר רבה ו יב).  שאול המלך היה שתקן.  ואפילו אצל הגויים, נשיא ארצות הברית קאלווין קולידג', שהיה ידוע בשתקנותו, ערך יום אחד מסיבת עתונאים בבית הלבן.  השיחה בינו לבין הכתבים התנהלה בלשון זו:

- האם יש לך משהו לומר על חוק היובש?

- לא.

- האם יש לך משהו לומר על בית הדין הבין-לאומי?

- לא.

- האם יש לך משהו לומר על מצב החקלאות?

- לא.

- האם יש לך משהו לומר על הבחירות המתקרבות?

- לא.

בזאת הסתיימה המסיבה, אך לפני שהתפזרו הכתבים, העיר קולידג' עוד הערה אחת:

- אגב, כל מה שאמרתי איננו לפירסום.

ומסופר על נשיא קולידג', המכונה "קאל השתקן", שאשה אחת אכלה ארוחת ערב איתו ואמרה: התערבתי שאני יכולה לגרום לך להגיד יותר משתי מילים.  הוא אמר: את מפסידה...  וכשנמסר לאשה אחת שהוא מת, היא אמרה: איך אתם יכולים לדעת...

וקל וחומר שאין לדבר שיחה בטלה בבית הכנסת, אפילו שלא בזמן תפילה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בזמן תפילה. ליתר דיוק, מחוץ לבית הכנסת אסור לדבר דברים בטלים אך מותר לדבר דברי חולין, ובבית הכנסת אסור לדבר דברי חולין על אף שאינם דברים בטלים (שו"ע או"ח קנא א.  מ"ב סק"ב).  אוי, כמה חזק הוא יצר הרע של הפטפוט, שאדם כבר לא מודע לכך שהוא מחלל את קדושת מקדש מעט.

לכן, בן אדם למד את עצמך לשלוט על דבורך.  ובספר חסידים מובא שבשעה שאדם עולה במחשבה להבראות, גוזר עליו רבונו של עולם, כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברות הוא ידבר, ואם ידבר יותר מדי, יש לחוש שיגמור דיבוריו שנגזרו עליו (ס"ח קסב).