אנחנו אוהבים להט"בים

הרב שלמה אבינר

 

שאלה: יש להט"בים שמרגישים מסכנים ומנודים.  אומרים להם: אתה סוטים, אתם לא נורמליים, אז הם מאוד נפגעים.  כי ככה הם. בין שזה מולד, בין שזה נרכש, ככה הם. בין שהם אשמים, בין שאינם אשמים, ככה הם. אז הם רואים במאבק נגדם דבר לא מוסרי, אפילו דבר מרושע ואכזרי.  אז הם סובלים.  כיון שהם מנודים, אין להם לאן להשתייך, אז הם מתחברים לקבוצות קיצוניות לוחמניות, ונבלעים בהן, ובודאי אין להם לאן לחזור.  בסיכום: האם המאבק שחורט על דגלו: "משפחה זה אבא ואמא" – הינו מוסרי?

תשובה: יש להתרחק משתי קיצונויות ולא ליפול בכשל הלוגי של שלילת האמצע.  קיצוניות אחת היא לשנוא אותם, לזלזל בהם, לנדות אותם.  לא כן!  הם בני אדם, הם יהודים.  שנאה הוא חטא חמור ביותר. יש להבדיל בין המעשה לבין העושה.  לעושים יש נשמה אנושית, סגולה ישראלית.  אנו אוהבים אותם.  אנו מצטערים מכך שהם סובלים, בודאי מאוד מצטערים על כך שרבים מהם מתאבדים.  אנו אוהבים אותם, רוצים שיהיה להם טוב, ואנו מאמינים שבעוזבם את דרכם יהיה להם יותר טוב.

אבל יש קיצוניות הפוכה שהיא מחיקת גבולות הטוב והרע בשם חופש המחשבה.  אגב, חופש המחשבה כאן הוא חד כיווני, כי יש טרור אינטלקטואלי נגד מי שמתבטא וחושב אחרת.  כל זמן שאורח חיים זה הוא ענין פרטי, ודאי שיש להתייחס בסבלנות ובאהבה. הבעיה היא כאמור מהלך כללי של מחיקת הגבולות בין הטוב והרע, ולאו דווקא בתחום הזה, אלא לכל אורכם של החיים המוסריים, וזהו מהלך שמסכן את האומה הישראלית וכל המין האנושי כולו.

שהרי כולנו יודעים שיש בתורה חוקים ומשפטים.  המשפטים הם ענינים הנתפסים על ידי הרציונאליזם האנושי, המוסר הטבעי, השכל הטבעי.  החוקים הם טרנצסנדטיים, מתנשאים מעל החשבונות החברתיים.  הנושא בו אנחנו עסוקים אינו דווקא חוקים מעל השכל אלא גם משפטים ההומוגניים עם השכל הישר של האדם המצוי.

כי כאמור לא מדובר כאן בהתייחסות לאדם פרטי במה שהוא עושה ברשות היחיד שלו, בזה אין לנו להתערב, אלא ביצירת ערכים חדשים.

כולנו יודעים שהמערב עבר מהפכות ומשברים, והרבה ערכים נמחקו.  כבר לא האל קובע, התורה, התנ"ך, אלא האדם הוא הקובע.  אבל כאן נוצר ווקאום, ריק.  ועל פי אלו אמות מידה, יקבע האדם מהו ערך.

בא האדם המודרני או הפוסטמודרני וקבע: העולם הוא עולם של מילוי הנאה.  הנאתו של היחיד היא הערך.  ההנאה, התאוה, היא לא רק זכותו של היחיד, אלא היא הופכת לערך.  על זה  יש תהלוכות רחוב.  חופשו של האדם להנות עם בן זוג או בת זוג, הוא ערך, הוא אידיאל – כל זמן שאינו פוגע בזולת.  התאוה הופכת לחוק, המיניות לערך.  הגדרתו של האדם מצטמצמת למודל פרוידיאני של עיקרון ההנאה.

ברור שמהלך זה הוא אסון בדרך, לעם ישראל, עם קדוש, וגם למין האנושי כולו.  הוא מוריד את כבוד האדם לדיוטא תחתונה.  האדם נקרא להיות אצילי, אידיאליסטי, וכאן הוא שוקע להוויה נמוכה.  לא במקרה התורה מתארת אותו בשם תועבה.  הרי מדובר פה בכח האהבה, שהוא אחד הכוחות הכבירים ביותר שבאדם, אולי החזק מכולם.  כח זה נקרא להתחבר למטרות אידיאליסטיות.  קשר זוגי בין גבר לגבר או בין אשה לאשה, אינו קשר מוליד חיים, אלא מביא מות. לו יהפוך כל המין האנושי לכזה, הוא יכלה כולו תוך מאה שנה.  לא במקרה, רוסיה, שהיא מדינה מטריאליסטית אתאיסטית, חקקה חוק שאין לשדל צעירים לכיוון זה.  הם רואים במו עיניהים שאוכלוסיתם הולכת ומידלדלת ושמספר הילדים לזוג צונח כלפי מטה  מ-1.6 ל-1.2.

קשר בין בני זוג, אמור להיות קשר שמביא חיים.  והיו לבשר אחד, מסביר רש"י: הילד.  אבא ואמא המביאים תינוק.  זה הדבר הכי נפלא בחיים, והכי יפה בעולם, השירה העליונה ביותר.  מצעד הגאוה מכריז: אלו הערכים שלנו: היצר!  לא כן.  אי אפשר לקבל את הרדוקציה הזאת לתאוה.  האדם נקרא להתרומם, כל האדם עלי אדמה וכל שכן האדם הישראלי.  כך גם סובר האדם הסביר, האדם הממוצע, הרוב הדומם, - כאשר הזועקים עם זאבים אינם סותמים לו את הפה.  אלו דברים מאוד פשוטים, אך כאשר הם נשכחים, יש צורך שיהיו נזכרים.

ויש עוד צד באנוכיות הזאת, באגואיזם הזה: אהבה היא פתיחות לזולת, קבלת הזולת, על אף השונות.  כולנו יודעים שקשה לאדם לחיות עם הזולת, קל וחומר איש ואשה שהם שונים באופיים.  וכאן האתגר: להתחבר עם השונה, להבינו, להכילו, לבנות יחד חיים משותפים, להתעלות מעל ההסתגרות בתוך עצמו, מעל סוג של נרקיסיות.

זאת הסכנה הקיומית הישראלית והכלל-אנושית: המרת האהבה לתאוה, הפיכת מעשה הקשר הזוגי ללא-משמעותי, ללא שירת חיים ולא המשך חיים לילדים, ללא פתיחות שני אנשים שונים להיות אחד.  זו העברת האדם להיות עבד לגוף הביולוגי, עבד לשלטון הביולוגי היצרי, אובדן כבוד האדם.

בסיכום, כלפי הלהט"בים, ודאי לא אלימות, לא כפיה, אלא כבוד ואהבה.  אך מאבק גדול נגד המגמה הנוראה של המרת הערכים, השפלת הערכים.

חזק ונתחזק, נעשה ונצליח.