רבני הקנאות ורבני השלום

הרב שלמה אבינר

[ראיון]

 

ש: בזמן האחרון, התעוררו כמה פרשיות, כגון רבנים שהשתמשו בביטויי שלילה כלפי משכב זכור.  יש שמגדירים אותם כקנאים ולעומת זאת מגדירים את הרבנים המכילים והאוהבים כתלמידי אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום...

ת: אני מבין שהביקורת מופנית כלפי משה רבנו, שכתב "תועבה" ואפילו "מות יומת".  או ליתר דיוק מופנית כלפי רבונו של עולם שהכתיב את התורה למשה רבנו.

ש: ברור שזה איסור, אפילו איסור חמור, ובודאי שיש לנסות לשכנע את בעלי הנטיות ההפוכות להתרפא.  השאלה היא האם להשתמש בביטוים חריפים כלפי התופעה או שגדול השלום.

ת: בודאי שגדול השלום, אך הוא לא יושג על ידי פשרנות ומתן לגיטימציה לכל חטא ופשע, אלא אדרבה יושג על ידי קנאות נגד כל רע.  אין לערבב נושאים.  יש לאהוב כל יהודי, ואהבת לרעך כמוך, אך יש לשנוא כל רע, אוהבי ד' שנאו רע.  אותו ספר מסילת ישרים מלמד בסוף פרק יט את אהבת הרשעים ובאמצע פרק יט את הקנאות נגד הרשעות.  אגב, גם בסוף פרק יט, יחד עם זה שהוא מלמד לאהוב, הוא מכנה אותם רשעים.

ש: והשלום יושג על ידי קנאות לטוב?

ת: ודאי.  זה התוכן של פרשת פינחס.  עיין בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש, שבודאי אי אפשר להאשימו בצרות אופק, פרימיטיויות, אוסקורנטיזם, חוסר נאורות, חוסר סובלנות ושאר תוארי גנאי.

ש: והוא בעד פינחס?

ת: ד' בעד פינחס!  קנאותו של פינחס היא שהביאה את השלום.  "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.  לכן הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה יא).  כי זה לא היה שלום מתוך שקר וחולשה וזיוף ופשרה, אלא מתוך יראת שמים, כמו שכותב מלאכי הנביא: "בריתי היתה אתו החיים והשלום, ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא" (מלאכי ב ה).

ש: אלו פסוקים, אבל מה אומר הרב הירש?

ת: כן.  "הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ה' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה – המתעטפים באיצטלא של 'רודפי שלום', - אוהבים לקרוא לה 'הפרעת שלום' ומגנים אותה בכך" (פינחס שם).

ש: איפה הגבול בין השלום לבין יראת שמים?

ת: שלום שאינו פוגע במצות ד'.  "'שלום' הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו, אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלהית.  שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'.  מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלהית הרי בעצם מאבקו זה, הוא מלוחמי ברית השלום בארץ.  מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה', הרי בעצם אהבת השלום שלו, הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ.  לא אדישות ההמונים... אלא מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו (שם).

ש: האם לא צריך יחס סובלני כלפי דעות אחרות?

ת: יש בדיחה של פילוסוף: - "יש לכבד את כל הדעות". – "דעתי היא שלא, כבד אותה"...  אכן יש דעות שאי אפשר לכבד.  מרן הרב קוק מכנה את הסובלנות המוחלטות "הותרנות של המינות" (אורות עמ' לד סעי' טו).

ש: ואיך נדע איזו דעה פסולה?

ת: אם היא נגד התורה.  מרן הרב קוק שולל את ה"סבלנות החלשה, המחלשת את החיים", כמו ש"היתה האלילות ותרנית".  הוא מביא משל שאי אפשר להיות סבלן מול מדע מוטעה, כגון האסטרונומיה החדשה ההליוצנטרית מול האסטרונומיה הישנה הגיאוצנטרית (אורות עמ' קל).

ש: אפשר דוגמא יותר קרובה לנו?

ת: הנה משל.  שיחה בין אדם קנאי לאמת  לבין אדם פשרן.

-          שתים ועוד שתים זה חמש.

-          לא זה ארבע!  אתה טועה!

-          אל  תהיה פסקני!  אתה חושב 4, אבל כבד גם את דעתי.

-          לא!  זה 4!

-          ראה, עלינו לחיות יחד באותה מדינה, אז נעשה פשרה: 4.5.

-          לא.  4.

-          אני בא לקראתך, ואתה לא מסוגל להכיל את השונה.  אבל אני מוכן להקריב הרבה בשביל השלום: 4.2!

-          לא.  רק 4!

-          אינך פתוח, אינך מכיל, אינך ידידותי.  אתה מאכזב.  נסיון אחרון: 4.1.

-          4!  4!

-          עם אנשים כמוך אי אפשר לחיות.  אני מעדיף ללכת, כי אתה עלול לדקור אותי בסכין, אתה או קנאי אחר שישמע אותך.

-          ד' יברך אותך, ידידי היקר, אני אוהב אותך.