חסימת כבישים ככלי הפגנה

הרב שלמה אבינר

 

בזמן של פנוי ישובים, נשאלה פעמים רבות השאלה על חסימת כבישים ככלי הפגנה.

התשובה היתה שלא צריך לחסום כבישים משום כמה נימוקים, שכל אחד מהם מספיק:

א.   הכל צריך    להעשות  באופן חוקי.

ב.      למה שהמפגין יפריע לאדם שלא עשה כלום?!  ובמיוחד בדרך לעבודה או בחזרה מהעבודה. המפגין סתם מצער בני אדם.  מסכנים אותם  האנשים.  אף על פי שיש הטוענים שזה מאבק לגיטימי וכולם חוסמים כבישים, זה לא משכנע.

ג.       אולי ברכב יש רופא בדרך להציל חיים או אדם בדרך לבית החולים.  המפגין מסכן חיים ממש.  הוא גם מסתכן כי הוא עלול להידרס, ואין היתר להסתכן לשם הפגנה.

ד.      השוטרים צריכים לטפל במפגינים במקום לטפל בפושעים.

ה.      בכוח, שום דבר לא הולך במדינה הזאת, חוץ מדברים זוטרים של מה בכך.  אם דעת הקהל היא נגד, לא יעזור שתביא חמשת אלפים איש להפגין. אם המשטרה רוצה לפנות אותך, אז זה מזכיר את  בית הכנסת של גוש קטיף, שחמישה שוטרות היו מוציאות בת בת, אחת אחרי השניה, אך אם רצתה,  יכלה לפזר קצת גז מדמיע ואז כולן היו יוצאות בין רגע.  אבל בסך הכל השוטרים נוהגים בעדינות.

 

בסיכום: אין לצער אנשים, אין להכניס שוטרים במצב שצריכים לטפל ביהודים בכח.  רבנו הרב צבי יהודה כבר הגדיר את תנאי המאבקים הציבוריים: בלי הרמת ידיים, בלי עלבון ובלי שנאה (לנתיבות ישראל א במאמר "את אחי אנוכי מבקש").