חינוך ילדים בגיל ההתבגרות

(נרשם מתוך שעור)
 הרב שלמה אבינר


הנושא הרחב של חינוך ילדים בגיל ההתבגרות נחלק לשלושה חלקים:

א. קווים המאפיינים גיל זה.

ב. ניתוח המרכיבים הפנימיים של תהליך התפתחות הילד המסבירים את הסימפטומים האופייניים לגיל.

ג. כיוונים בחינוך.

ישנן התנהגויות משותפות ואופייניות בגיל ההתבגרות, כשם שיש התנהגויות אופייניות משותפות לכל הילדים בגיל הרך, כסרבנות וכדומה. בגיל ההתבגרות הנושא מסובך ומורכב ביותר, ולכן מצריך ניתוח והבנה מעמיקים. גיל ההתבגרות, המכונה בשפה העממית "גיל העֶשרה", מאופיין גם ב'פרקי אבות' כחטיבה חינוכית בפני עצמה: "בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לתלמוד" (אבות ה כה). ילד בן עשר מסוגל ללמוד משנה ששונה בתכלית מלימוד חומש. הוא נכנס בגיל זה לעולם שונה לחלוטין, שכן גם אישיותו עוברת מעולם אחד למשנהו. בליבו של גיל ההתבגרות מגיע הילד לבר-מצווה או לבת-מצווה. כמובן שיש לסייג את הדברים מראש ולומר, שכל הנאמר כאן שייך גם לגילים נוספים. הגבולות בין הגילים אינם חדים, ובכל זאת יש איפיון לכל קבוצת גיל.

לפני הצעת פתרונות ועצות כיצד יש להתנהג, עלינו להקדים ולברר את המתחולל בגיל זה, כדרכו של רבנו הגדול הרמב"ם שהקדים לספר המוסר 'שמונה פרקים', שכל עניינו תורת המידות - פרקים ראשונים שעניינם תורת הנפש. ראשית יש לברר מה יש באדם לפני שמדריכים אותו כיצד עליו להיות. כבסיס למדע הנורמטיבי, הקובע כיצד יש להיות, קיים המדע הדסקריפטיבי-התאורי, המתאר את הקיים.

ילד בן עשר, במידה רבה, כבר אינו ילד. הוא מתנהג בבית כמו "מומר להכעיס"; מתמחה להרגיז, כל דבר אומר הפוך. חצוף, מתגרה, מעליב ושוחר מריבות. מצב רוחו משתנה, מלא תלונות כרימון ועושה צרות בלימודים. אחד הוויכוחים האופייניים בכל בית עם ילד בגיל זה הוא סביב שעת השינה. דו-שיח אופייני נשמע בערך כך:

- לך לישון, לא תצליח לקום בבוקר.

- אצליח לקום, אינני עייף.

ובבוקר:

- קום, כבר מאוחר.

- אני עייף.

- אמרתי לך...

- עזבו אותי...

כאשר מסבירים לו בדרך יפה, הוא מתפלפל, גם אם אינו עקבי בטענותיו. לצורך התגוננות הוא מחליף קווי הגנה מהר מאוד. כל התנהגותו הפכפכה. לעיתים הוא נדיב לב, מתחלק בשלו, ולפעמים אנוכי ולא מתחשב. התנודות בהתנהגותו גורמות להורים חוסר אונים, וגם הם משנים טקטיקות במהירות רבה. לעיתים מתייחסים בתקיפות, באיומים ועונשים, ללא הועיל. מנסים בנועם, חיבה וטוב - גם זה אינו מועיל. עוברים לדרך ההיגיון, ההנמקה, ההסבר והשכנוע, גם זה עוזר רק לפרק זמן קצר. לעג ונזיפות, גם הם מביאים לכישלון. התוצאה היא תסכול הדדי מובהק של ההורים והילדים במקביל. על ההורים לקבל מצב זה כמציאות נורמאלית. כשהורים נתקלים בתגובות מסוג זה לראשונה, הם נבהלים ולרוב מתייעצים. אחר-כך מודעים לכך שמדובר בתופעה נורמאלית. בדומה לזה מורה ותיק נשאל לדעתו לגבי ילד שלא ישב בשקט בכיתה אפילו רגע אחד. שאל: "בן כמה הילד?" - "בן שש". "אם כן", ענה, "ודאי שאינו מסוגל לשבת במנוחה. אם היה יושב במנוחה, הייתי דואג לו ומייעץ לשלוח אותו לפסיכולוג. אם הוא קופץ, זורק ומפריע, יתכן שהמורה זקוק לפסיכולוג, כי קשה לעמוד בכך, אבל הילד בסדר גמור...". כך לענייננו, אמנם המצב שתיארנו הוא קשה מאוד, אך אין להיות מתוסכלים. עם זה, ודאי שיש לעשות הכל לתיקונו. בגיל זה חושך ואור משמשים בערבוביה בילד. יש רגעים שהוא מתנהג בילדותיות ותינוקיות מתוך הילד שבו, ויש שמתנהג בבגרות, מתוך המבוגר המבצבץ מתוכו. הילד "בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג ט). בונה לו עולם ומבטלו, שוב בונה וסותר, וכך הלאה.

הסיבה הגורמת להתנהגות קשה זו של הילד המתבגר היא חיפוש העצמאות. גם ילד כבן שנתיים עובר שלב של סרבנות מתוך חיפוש עצמאות, אבל בגיל הרך זו עצמאות חלקית: הוא ודאי אינו יכול להיות עצמאי, אלא הוא משתחרר מהשלב של התלות המובהקת של תינוק.

בגיל ההתבגרות צועדים לקראת עצמאות אמיתית. לפי ההלכה, בגיל שלוש-עשרה האדם הוא עצמאי, והנערה עצמאית כבר בגיל שתים-עשרה. הם נידונים בבית-דין במלקות ובמיתה ככל אדם מבוגר. אין מציאות של קצין מבחן בהלכה. בימינו ההתבגרות מתעכבת בגלל לימודים, שמטבעם מאריכים את תקופת התלות, הן בגלל הפסיביות של הקבלה וההקשבה של בית-הספר, והן מבחינה כלכלית. הארכת התקופה גורמת לקשיים רבים, אך יש לזכור שככל שהיא ארוכה, יותר המוצר המוגמר שלם. כלומר, תיאורטית, מבחינת כוחות הנפש והחינוך, ילד בגיל בר-מצווה מסוגל להיות עצמאי לחלוטין, אך במציאות שלנו אין זה כך. על-כל-פנים, הילד צועד לקראת עצמאות, הוא רוצה לבנות את אישיותו, לשחררה משעבוד ההורים, בין שהוא מודע לכך בין שאינו מודע למתחולל בתוכו. השחרור האישי הזה נעשה גם בדרך של חורבן. כל ההתנהגויות שתיארנו, מריבות, סרבנות, התפלפלות וקשיים בלימודים, הן רק סימפטומים של המהפכה הפנימית המתחוללת בקרבו, לכן כל טיפול סימפטומטי-נקודתי, מקורו בטעות, ונידון לכישלון. העזרה לבן או לבת צריכה להיות מכוונת לסיבוך הפנימי הגדול, שהוא חיפוש עצמאות דרך חורבן ומרד נגד הסמכות הסובבת אותו. בנתיב ייסורים זה הוא רוכש אומץ ואחריות החיוניים לבניית אישיותו לקראת עמידה עצמאית בפני קשיי החיים ולחציהם, כשהוריו כבר לא יהיו ואכן זו תכונה חשובה ביותר. הרמב"ם אומר שאומץ הוא תכונה שחייבת להיות לכל נביא (מורה נבוכים ב מו). בספר 'פלא יועץ' כתוב שאבירות לב היא צורך גדול בעבודת ד', "כי כמה דברים אדם עובר על דעת קונו מחמת רכות לבב" (ערך אבירות לב). כשלאדם אין אומץ, אין בו הכוח לעמוד איתן נגד מצבים הנכפים עליו. מלחמתו של הילד להשגת אומץ ואחריות מתבטאת באופן בוסרי על-ידי שלילה, נגטיביזם. מסיבה זו ממליצים מחנכים לעיתים לשלוח בנים בגיל ארבע-עשרה למסגרת פנימייתית, המאפשרת לילד להתמודד לבד עם בעיות. בנות, בדרך כלל, מקומן יותר בבית. על האדם ללמוד להיות חזק דיו לעמוד בלחצים במציאות ולא להישבר. לא להיות כשבשבת ברוח מתוך לחץ חברתי. עליו ללמוד להיות הוא עצמו, לעבוד את ד', ואיש לא יזיזו מדרכו. הוא לומד להיות אחראי, אמיץ וגיבור כדי לעמוד במצבים קשים. הילד מחפש זאת במודע או שלא במודע.

כאשר אנו רוצים לעזור לכל אדם להיחלץ ממבוך, עלינו להבין בדיוק כיצד נקלע אליו. אין פתרון לכל סיבוך נפשי, אבל עצם הגדרת הבעיה היא חלק מן הפתרון. לכן, חשוב לדבר עם הילד ולברר יחד את המתחולל בקרבו. בדרך כלל אין עניין להטיח בפני אדם את הסיבוך שממנו הוא סובל, הרי זה כפתיחת פצעים בלי לדעת כיצד לסוגרם. לאדם יש מנגנוני הגנה המסייעים לו להתעלם מבעיות פנימיות שאין הוא מסוגל לפתור, כך סידר ריבונו-של-עולם. במקרה שלנו אין מדובר בתופעה חריגה, אלא בסיבוכים השייכים למהלך הטבעי של החיים ולכן הגדרתם עם הילד יכולה לסייע. אם מבהירים לו  את המתחולל בו, לאט ובהדרגה, ובלי שימוש מיותר במושגים מופשטים, עוזרים לו להבין את עצמו ומה שמציק לו. אלו יכולים להיות צעדים ראשונים בדרך לתשובה.

חז"ל מגדירים את גיל בן סורר ומורה בין שלוש-עשרה לשלוש-עשרה ושלושה חודשים. אחרי גיל זה כבר אינו בן סורר ומורה; הוא כבר בוגר. גיל זה הוא גיל מעבר. חז"ל לומדים זאת מהפסוק: "כי יהיה לאיש בן" - מצב מעבר בין בן לאיש (דברים כא יח. סנהדרין סח ב). מתוך הבנה זו אנו יכולים להבין מדוע הילד דוחה כל עזרה. העצות הן לו לזרא. אין הן מועילות כלל. כולן מוכרות לו היטב לאחר ששמע אותן מאות פעמים; הוא מבין אותן עוד לפני שנאמרו. הוריו חוזרים ומשננים אותן שוב ושוב, הוא מקשיב שוב ושוב, ובונה לו מעין מטרייה נפשית של מנגנוני אטימות, כדי שלא יזעזעוהו כל פעם, כדי שלא יתרגז. במקרה הטוב הוא מקשיב בנימוס, אך תמיד הן מאוסות, מעיקות עליו וגורמות לו לחוש לא יוצלח. תחושה זו היא שמתסכלת אותו כל-כך. מחד, יש לו תביעה פנימית להיות עצמאי, לכן אינו מוכן לשמוע דבר, אבל תביעה פנימית זו אינה נותנת את הכישרון להיות עצמאי. הוא דוחה את האפשרות לקבל עזרה, אך אין זה נותן לו את הכישרון להסתדר לבד. מצבו הוא מעין עצמאות בפועל, שלמעשה נקנית לאט דרך משברים רבים. מסיבה זו אי-אפשר לעזוב את הילד. אבל מאידך גיסא, אם לא נניח לו לנפשו, לעולם לא יגיע לעצמאות. זהו מצב ביניים; הוא יצא ממצב אחד, ועדיין לא הגיע לשני. מצב המתבטא באי-יציבות נפשית, מסוכן ועדין, חשוף לסכנות. עדיין לא נער, כבר לא ילד. רגליו נתקו מן הארץ, אך אל השמים לא הגיע. יש להבין שדחיית העזרה מצידו אינה נובעת מכפיות טובה, חוסר רגישות ועקשנות, אלא קשורה למהות הסיבוך שבו הוא נתון. העצות מעמיקות את התסכול ואת תחושת חוסר האונים, ונתפסות בעיני הילד ככפייה, גם אם הן נאמרות בעדינות היותר גדולה. הוא פגיע מאוד, כאדם בעל עור רגיש הנפצע מכל שפשוף קל. הוא מפחד מעצמאות, אבל היא חשובה לו מכל. לכן העזרה, הדאגות והדמעות גורמות לו מחנק. לפעמים הורים מתייפחים לפני בנם: "שוב עשית שטות, שוב ביישת אותנו". טענות אלה חונקות אותו. "המכה לבנו הגדול עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול"  (מועד קטן י"א), והוא חייב נידוי. הוא עובר על איסור מן התורה, כי הבן יכול להחזיר תגובה נזעמת, הוא מסוגל אפילו להכות, ובכך האב גורם לו לעבור על איסור מן התורה של "מכה אביו ואמו" (שמות כא טו). האב עובר על איסור מן התורה, בכך שמכשיל את הבן באיסור מן התורה, לכן מנדים אותו. רבי אלעזר פאפו בעל 'פלא יועץ' מתייחס לאיסור זה וקובע שההגדרה של בן גדול היא לפי הנושא המדובר, ולאו דווקא לפי גיל ביולוגי (ערך הכאת בנים). כאשר בן יכול להגיב בתגובה נזעמת, יש איסור להכותו, ואין מדובר בהכאה דווקא, אלא גם בדיבורים. לעיתים מדברים אליו, והוא עונה בסגנון מחוצף, אז יש להימנע מלדבר כדי לא לגרור אותו לענות בחוצפה. לפעמים, אומר בעל 'פלא יועץ', אי-אפשר לדבר כלל עם הילד, ובמקרה זה יש לשלוח אותו מחוץ לבית [בזמנו לא היו פנימיות], כי המגע הרצוף איתו גורם רק נזק. מרן הרב קוק אומר שאסור לומר לאדם אפילו דברים טובים, נכונים ואמיתיים, אם הם גורמים אצלו חולשה נפשית (מדות הראיה, ערך תוכחה).