אני לא אקרא את הספר קבלת הראי"ה

הרב שלמה אבינר

 

מי שימצא ברכה לנשמתו בספר "קבלת הראי"ה", ד' יהיה בעזרו, אך אני הדל, לא אקרא ספר זה, הוא נכתב בשביל אחרים ולא בשבילי, וזאת מחמת עשר סיבות, שכל אחת מהן מספיקה.  וכמו שהקדים הרמב"ם במורה נבוכים: מי שלא ימצא  במאמרי דבר שיועילהו, יחשבהו כאילו לא חובר.

א.      תורת המשאבים המוגבלים.  לצערי אין לי זמן אין סופי, ולכן אין בכוחי לקרוא כל הספרים.  עליי לבחור איזה ספר לקרוא ועל איזה ספר לוותר.  ועבורי יש ספרים יותר חשובים מספר זה.  למשל, את הספר אורחות צדיקים, עדיין איני יודע היטב.

ב.      כי אני זקוק ליראת שמים כמו אוויר לנשימה, וספר זה יוסף לי חכמה אך לא יראת שמים.  בודאי שהמחבר הוא אדם צדיק ועניו וירא שמים ותלמיד חכם גדול, ואין ספק שכתב מתוך יראת שמים.  וכמו כן, אין ספק שיש אנשים שספר זה יוסיף להם יראת שמים.  אבל לא לי הדל.  ומעשה שהיתה תערוכה בתל אביב על מרן הרב קוק, אך רבנו הרב צבי יהודה לא הלך.  כאשר נשאל למה, הסביר: "מה יראו שם?  את חכמתו של אבא הרב זצ"ל.  אך את יראת שמים שלו לא יוכלו להראות.  לכן אין לי מה לנסוע לשם".  עבורי הדל זה כמו טיול בפרדס בלי יראת שמים.

ג.       כי אני הדל, איני בדרגה ללמוד קבלה.  כתב מרן הרב קוק, מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כאשר האדם מיצה את כל תכני הנגלה ועדיין הוא צמא.  אבל אני הקטן רחוק מאוד מזה.  עוד לא הבנתי כראוי את אמונות ודעות וחובות הלבבות, וכוזרי, ומורה נבוכים, וספר העיקרים ועוד.  ויש שם הרבה תשובות לשאלות שלי.  וכך כותב מרן הרב: "מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כשהתשוקה הפנימית של קרבת ד' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד שלא תתן מנח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תכן רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי עולם" (אורות התורה י, א).  וכאן מקום לצטט לעצמי את דברי רבנו הרב צבי יהודה בהערות בסוף ספר עולת ראיה, אחרי שהביא מקורות רבים מרזי תורה: "אמנם ייזכרו לי היטב דברי הרא"ד פלאם בבירורי מידות שבספר המידות להר"י מגיד מדובנא זצ"ל שער הגאווה פ"א: לא יטעה מי שאינו  יודע כלום ואומר שהוא יודע גם סתרי תורה".

ד.      כי הרב יוסף אביב"י טוען שאי אפשר להבין את דברי מרן הרב קוק על בוריים בלי לדעת את חכמת הקבלה ובלי להכיר את הכינויים של ד'.  בלעדם, "יש רק רושם כללי, הרגשה עמומה בלי הבנה ברורה ובהירה".  בלי זה, הבנת הפסקה היא חלקית.  "שפת הכינויים שלמה לו לראי"ה, וידיעתה היא מפתח הכרחי להבנה מלאה ומדוייקת של כתביו ורעיונותיו".  זו אמירה, שאני הדל, איני מבין.  לא נראה שזו היתה מגמת מרן הרב קוק ללמד קבלה.  בשביל זה יש ספרים.  הוא מדגיש שלימוד קבלה הוא רק ליחידם (אורות הקודש א עו), והרי הוא לא צמצם כתיבתו ליחידים, אלא לכלל ישראל, כדי לרוממו, כדי לטהרו, כדי להחזירו בתשובה, כדי להפיח נשמה בתחיה הלאומית.

לא היתה מגמתו לכתוב פירוש על קבלת האר"י ז"ל, ובמובן יותר רחב אין "קבלת הראי"ה".  הוא לא חידש דבר שלא היה, ובודאי לא חלק על המקובלים שקדמוהו.  הכל ישן.  והחדש זורם מתוך הישן.  "והיה אם שמע תשמעו" – "אם תשמע בישן, תשמע בחדש".

הוא מעולם לא כתב, ולא רמז, ולא אמר שרצונו ללמד קבלה את האומה.  כיון שלפי הרב אביב"י אי אפשר להבין את דברי מרן הרב בלי קבלה, אך למעשה שומעי לקחו לא למדו כך דבריו, יוצא שהוא נכשל במטרתו.  וכן, אם יטען שאי אפשר להבין ספרי הרמח"ל הנגלים, כגון מסילת ישרים, דרך ד' ודעת תבונות בלי קבלה, אך למעשה לומדים אותם בלי קבלה, יוצא שאף הרמח"ל נכשל.  אכן, נראה שגם הוא לא רצה בספרים אלה ללמד קבלה, אלא כתב לכלל ישראל.  על כל פנים, אני הדל, אמשיך ללמוד כמו כולם את כתבי מרן הרב ז"ל.

ה.     ברור שמקורות דברי מרן הרב הם האר"י ז"ל.  כך כותב רבנו הרב צבי יהודה בשמו: "אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל" (לשלשה באלול טו).  אבל אין זה נקודתי, חד ערכי, שרעיון מסויים של מרן הרב נובע מרעיון מסויים של האר"י ז"ל, אלא  כל רעיון נובע מן הכל.  מרן הרב דיבר ברוח הקודש, כפי שאפשר לראות תוכן דבריו והניתוחים שלו על רוח הקודש שאינם כמסתכל מבחוץ אלא כמו שנמצא שם.  המקורות הקדושים של האר"י ז"ל מהווים מסגרת שבה נשפך רוח הקודש.

כאשר אביו הרב שלמה זלמן קוק, ביקש ממנו לבאר מקורותיו, הוא השיב: "לבאר את המקורות, אין תועלת, על פי רוב אין המקורות מבארות להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה, אחר התבוננות והרגשה עמוקה.  ואלה הנרגנים, או אפילו תמימי הלב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות, גם כשיראה להם המקור שממנו הדברים נובעים" (אגרות הראיה ח"ד אמט).

כדי להבין את דברי מרן הרב צריך מחשבה גדולה מקפת עמוקה, אך אין צורך בידיעת הנסתר.  ולא די לתפוס את המקור כשלעצמו בלי העמקתו.  כמובן, אני הדל אין לי התבוננות והרגשה עמוקה, אך אמשיך ללמוד מפיהם  של אלו השייכים לכך.

הדברים דומים למה שכתב מרן הרב על החידוש האמיתי, שאף הוא אינו נובע ממקור מסויים ומוגדר, אלא מן הכל.  "החידוש האמיתי הוא נלקח מתמצית כל המהות של היש הקודם לו, שמכחו הוא בא.  הפרי יוצא מכל האופי של העץ... מכל המהותיות... וכל חידוש שהוא מזדלף רק מאיזה חלק ומשאיר חלקים בלא תנועה רוחנית, איננו חידוש באמת, כי אם סדור מיכני במערכת ההשכלה".  "רק באחדות השלמה... העושר של הכל".  "בלא אחדות לא יש חידוש כי אם סדרנות שטחית, והחידוש כשהוא שוטף מן הכל..." (אגרות הראיה ח"ג אג' תשמא).

ו.        אין צל של ספק שהרב יוסף אביב"י עשה עבודה עצומה וחשובה במילון המושגים והראה שמרן הרב עקבי, בכך שניתח כל פסקה על פי המילון שלו.  אך יוצא מדבריו, שכל עוד לא נעשתה עבודה גדולה זו, אף אחד מתלמידי מרן הרב לא הבין את דבריו כראוי, במשך כשמונים שנה, כולל רבנו הרב צבי יהודה, כולל הרב דוד כהן הנזיר, כולל הגרי"מ חרל"פ.  זה דבר מאוד מוזר שקשה לקבל.  הרי שלושה ענקי עולם אלה היו מאוד קרובים למרן הרב, שוחחו איתו שעות אין ספור, וכי הוא לא אמר לאחד מהם אפילו משפט אחד שידיעת כינויי האר"י ז"ל הכרחית כדי להבין דבריו?!  וגם בכל אלפי פסקאות שכתב, הוא לא הזכיר זאת ברמז אחד?!  הרי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר שערכו את הכתבים, עשו זאת בצמוד לו, ואפשר לראות את ההתכתבות של מרן הרב והנזיר בעקבות העריכה וכן התיקונים בכתב ידו.  הנזיר קיבל אישור על עריכתו, ומספר בהקדמה לאורות הקודש שהוא שאל את מרן הרב האם יש אצלו שיטה ומרן הרב אישר, - והוא נמנע מלמור לו שהיא כתבנית כתבי האר"י ז"ל?!  הרב יוסף אביב"י יטען שעריכת הנזיר אינה נכונה ואינה קבלית.  זהו דבר שקשה לקבל.  מרן הרב קוק הסתיר סוד דבריו משלושה גדולים?!

לכן, אני הדל מעדיף להמשיך ללמוד על פי רבנו הרב צבי יהודה והנזיר.

ז.        ומענין לענין באותו ענין, הרב אביב"י כתב לפני כן ספר מסודר להפליא ועמוק על קבלת האר"י ז"ל – כמובן גם אותו לא קראתי, אלא מי שקרא הסביר לי, ואולי לא הבנתי טוב.  וגם שם יוצא מדבריו שכל לימוד כתבי האר"י ז"ל במשך כל הדורות לא היה נכון.  לתפיסה זו הגיע הרב אביב"י אחר שלמד ישירות את כתבי האר"י ז"ל שהוא כתב בעצמו ולא רק מפי תלמידיו.  אכן, רבי חיים ויטל ורבי יוסף אבן טובול, נחלקו בהבנת דברי האר"י ז"ל.  וכתבי האר"י ז"ל שנלמדו לאורך הדורות, הם כשיטת רח"ו.  אם כי היו מגדולי המקובלים שהסכימו לצרף גם לפעמים מעט מתלמידיו האחרים של האר"י ז"ל מאשר רח"ו.  וכתבי האר"י ז"ל עצמו הוכנו כשיטת האר"י ז"ל.  בא הרב יוסף אביב"י וחידש דרך שלישית, שלפעמים האר"י ז"ל כותב כשיטה זו ולפעמים כשיטה זו.  כך שאין שם אחדות, כניגוד להבנת הרש"ש שהציג מבנה אחדותי  של  כתבי האר"י ז"ל.  כמובן, אני הדל איני מבין לא אר"י ז"ל, ולא רבי יוסף אבן טובול, ולא רבי חיים ויטל, אך כך שמעתי.  ואם כן, קשה לומר שבמשך 400 שנה, המקובלים לא הבינו את האר"י ז"ל, עד שבא הרב יוסף אביב"י כדי לברר את הענין.  קשה לקבל שהיו באר"י ז"ל שני קווים מקבילים? וכל המקובלים לא ידעו?!  הרי יש מחלוקת, אז הם לא חשבו על זה?!  האר"י ז"ל לא מסר על כך לאף אחד מתלמידיו?!

אגב, הוא גם מזכיר שמקור דברי האר"י אינו רוח הקודש, אלא מאמרים סתומים מהזוהר שהוא העמיק בהם.  גם זה נראה מאוד מוזר.

ח.     הרב יוסף אביב"י מבחין באר"י ז"ל שני אופנים להסביר את ההאצלה: המשכת שפע החיים וגילוי אור העצמות, מה שבא לידי ביטוי בהכרת מידותיו ובדבקות במידותיו.  אני הדל, אין לי עסק בנסתרות, אך באופן פשוט נראה שהם אחד: מתוך הכרת מידותיו יש דבקות במידותיו.  אמנם המחבר יוכל לטעון שהמקובלים דברו או על אופן ראשון או על אופן שני, ולא חברו ביניהם.  אבל הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, בספר המוסר המפורסם שלו, תומר דבורה, כן מחבר ביניהם: מתאר כל מידה של הקב"ה ולבסוף מסיק איך עלינו להתנהג בהתאם.  אמנם הוא יטען שזה רק ספר קטן.  אכן, קטן בכמות אך גדול באיכות.

וכן הוא מחלק אצל הרמח"ל, ומגדיר בו שתי בחינות בצמצום ובהאצלה: דרך הגמול כלומר ההטבה בבריאה, ודרך היחוד, לגלות ייחודו.  אבל הרב חיים פרידלנדר, תלמיד חכם גדול ברמח"ל, חלק עליו, ובירר שהם הולכים יחד.  ובגנזי רמח"ל, הוא מציין שלפעמים מדובר על השורש ולפעמים על השורש דשורש.

ט.     ומכאן למרן הרב קוק.  גם כאן הוא מבחין בין שתי הבנות בספירות: התנהגות והנהגה, כאשר הנהגה היא דרכי הפעולה של האל בעולם, האצלה והתנהגות הם דרכי הפעולה של האדם כדי להידמות לאל.  המיקוד עובר מהאל לאדם.  הרב אביב"י טוען שמרן הרב חולק על המקובלים, כי הם דברו על הנהגה והוא מדבר על התנהגות.  הוא כותב שמרן הרב למד זאת מהרמן כהן שטוען שהעיקר הוא המוסריות ולא חקירת ההיסטוריה, ושמושג האלהים של היהדות, אין משמעותו  אלהים, אלא  מוסריותשמשמעותו של אלהים היא רק בשביל אתיקה, והתוארים הם תוארים מוסריים ולא תוארי פעולה.  ובודאי שאי אפשר להסכים עם הרמן כהן, שמתאר רק את התחתית.  אמנם רבנו הרב צבי יהודה מזכיר את הרמן כהן לגבי דעת אלהים באגרות צמח צבי, אך אינו אומר שמרן הרב למד ממנו.  אדרבה בספר עקבי הצאן, שני המאמרים דעת אלהים ועבודת אלהים הינם מקושרים יחד:  מתוך דעת אלהים מגיעים לעבודת אלהים.  הדרך רחוקה מהרמן כהן הכותב שהתנהגות האל, היא הדרכים האידיאליות בהם האל מתהלך ושאיפת האדם להידבק באל וללכת בדרכיו.

ודאי שיש שני קווים אצל מרן הרב, אך אינם שלו והם שנים שהם אחד.  האידיאלים האלהים הם: א. דרכי ד' כי אי אפשר להכיר עצמיותו.  ב. דרכים להידבק בו.  א. הנהגה של שופט ומנהיג.  ב. מתהלך בהן כדי שנלמד ממנו.  אבל ידוע ומפורסם, שכל מה שאנו מדברים על רבונו של עולם, ביו שזו הנהגה בין שזו התנהגות, הכל הוא מצדנו ולא מצדו יתברך, כמבואר בספר נפש החיים פרק ג.  וזה חלק מן האזהרות של רבי צבי הירש מזידיצ'וב בספרו סור מרע ועשה טוב, אזהרה א: "והנה אם תראה שמדבר באורות עליונים ברקיע השמים, דע כי עיקר החכמה לגמור ולקיים, ליקח ממנו מוסר ועבודת השם".

י.        ואני הדל, אין לי עסק בנסתרות ואלמד כפי שהדריך אותנו רבינו כיצד ללמוד.  ואלו ארבעה כללים שקבע רבנו הרב צבי יהודה בלימוד דברי מרן הרב קוק עקב חוג הלימוד שהתקיים עם אנשים חשובים, בחוברת מעגלי – חוג הראי"ה (לנתיבות ישראל ב קמג).

  א. ראשית חכמת יראת ד'. כבכל לימוד תורהגישה של כובד ראש לדברי אלהים חיים.

  ב. לשונות של קבלה שמוזכרים בכתבי מרן הרב, יש להשתדל לברר ממקורות נאמנים, רק כפי הצורך ההכרחי לגופם של הדברים בלבד, ולהיזהר מלהרחיב מעבר לזה. ועל אחת כמה וכמה, לא להעביר את הדברים אל לשונות של קבלה, איפה שאינם מופיעים בכתבים עצמם.  כי סתרי תורה שייכים רק ליחידים מלאי קדושה ולא לרבים.

  ג. לא לעסוק בהשוואות עם עניינים של חולין, אלא אם יש צורך אמיתי, אז לצמצם כמה שאפשר, ולהיזהר מלהכניס חולין וקל וחומר פסולין לתוך הקודש.

  ד. לעומת זאת, להרבות בהקבלות והשוואות עם שאר מקורות של מרן הרב.

*

בכלל, רבנו הסתייג באופן מוחלט מהעסק בנסתרות ברבים, וביחס לנאמר בספר הזוהר שבאחרית הימים יתגלו ויתפרסמו בהמון סודות התורה, כתב כי עוד חזון למועד, שצריך זהירות גדולה.  לכן רבנו היה מצניע מאוד את גדלותו העצומה בנסתר ומתרחק מן הדיבור בו (פסקי רבנו יו"ד רמו).