אני מתבייש מהסיוע האמריקאי 

 הרב שלמה אבינר

 

אני מתבייש מהסיוע האמריקאי. יש אצלנו שצוהלים: "קבלנו 38 מיליארד דולר לסיוע בטחוני, סכום עתק, נוכל לעשות דברים טובים למען עמנו וארצנו"!

לא כן.  קודם כל, אני לא אוהב להיות שנורר.  בעברית: קבצן, ביידיש: שנורר.  אך זה כל כך גלותי, שאני מעדיף לומר ביידיש.  אני מתבייש להיות במדינה של שנוררים, במדינה שנוררית.  בגמרא, מי שמקבל צדקה מגויים, מכונה "אוכל דבר אחר", כלומר אוכל חזיר.  לקבל צדקה מגויים, זה טרף כמו חזיר.  זה חילול השם.  כאילו אינינו יודעים להתפרנס בכבוד.

שנית, זה אותו סכום שקיבלנו בשנים הקודמות, אם לוקחים בחשבון את שחיקת הדולר.  אין כאן שום הישג מדיני מרשים.

שלישית, 75% מהכסף נשאר באמריקה, כלומר עלינו לקנות בו נשק אמריקאי.  כמובן זה נשק מעולה, שיעזור לנו רבות.  אך בל נתבלבל.  ארצות הברית מעולם לא נתנו דולר אחד שחוק לצדקה. הכל משרת את האינטרסים שלהם.  זה עוזר להם לפתור את בעיית האבטלה  במימדים גדולים.  תעשיית הנשק בעולם מפרנסת פועלים רבים ומעשירה מאוד את הכלכלה.  לכן הם מעוניינים במצב של מלחמה מתמדת.  ולכן הם גם מעבירים נשק למדינות ערב במזרח התיכון.  נכון שקיבלנו סיוע "יותר מכל מדינה בעולם", אבל כל המדינות ערב יחד קיבלו הרבה יותר מאיתנו, והרי כולן אויב אחד גדול שלנו.

רביעית, נכון שב25%, המדינה תוכל לקנות נשק מתעשיות הנשק הישראליות.  זה יפה מאוד, אך ההסכם מציין שזה חייב לחדול תוך שש שנים.  למה הם דורשים זאת?  כי תעשיית הנשק שלנו מתחרה בשוק העולמי עם תעשיית הנשק שלהם.  אז אחרי שש שנים, תעשיית הנשק שלנו תיחלש מאוד, פועלים רבים יפוטרו, וכמובן גם צה"ל ייפגע.

חמישית, עוד תנאי קבעו לנו האמריקאים: במשך עשר שנים אסור לנו להפעיל שתדלנות כדי להגדיל את הסיוע.  עלינו להיות שנורר מנומס וממושמע.  לא שנורר חצוף אלא שנורר כנוע.  ובכלל לא נעים להיות מדינת חסות, שתמיד אפשר להפעיל עליה לחצים מדיניים.

ששית, וזה הרי חמור: זו בושה וחרפה להיות שנורר.  ממילא אחרי מלחמת השחרור, לא היתה הפרוטה מצויה, אז אנו מבינים שהיינו שנוררים, אבל היום?!  חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא שונא "דל גאה" (פסחים קיג), כלומר אדם דל אמצעים, שמתראה עשיר וחי מעל אפשרויותיו.   אל תקבע הוצאות מעל ההכנסות, אלא אדרבה פחות, כי גם צריכים רזרבות.

אם כן, מאיפה ניקח אותו סכום עתק של 38 מיליארד דולר שיחסרו לנו לבטחון?  אין זה סכום עתק.  זה סכום אפסי.  זה 3.8 מיליארד דולר לשנה, כלומר 17 מיליארד שקל.  כיון שתקציב המדינה הוא 350 מיליארד, זה 5%.

על כן נחסוך חסכון רוחבי של 5%.  נאכל 5% פחות, נתלבש 5% פחות, נגור 5% פחות, נשחק כדורגל 5% פחות וכן הלאה.  אמנם גם 5% זה כסף, אך הכסף אינו האושר, האושר הוא לא להיות שנורר.