טייסת שומרת תורה ומצוות ודין יחוד

 הרב שלמה אבינר


 

שאלה: הודיעו בחדשות על הטייסת החרדית הראשונה בחברת אל על, והיא הטיסה את ראש הממשלה.  האם יש חשש יחוד אם יש טייס איתה בתא הטיס כשהדלת נעולה?

תשובה: כבר פסק הגר"א וייס בשאלה דומה בדבר אשה שאביה נפטר בארץ ישראל והיא היתה אמורה להגיע מצפון אמריקה ללויה, אך עקב סערה ומזג אויר קשה לא היו טיסות מאותה מדינה.  על כן רצתה לשכור מטוס פרטי קטן על מנת להגיע למדינה שכנה ומשם לטוס בטיסה רגילה, אלא שבמטוס הפרטי היו רק שני מושבים עבור הטייס והנוסע, והשאלה אם יש בזה חשש יחוד.

שורש השאלה הוא בעיקר איסור יחוד.  האם איסור יחוד מחשש ניאוף הוא, או שמא אף במקום שאין לחוש לניאוף, אלא יש אפשרות שיבואו לידי חיבוק ונישוק וקירבה בחטא. 

הגרי"ש אלישיב והגרח"פ שיינברג סברו שגם מחשש קריבה בעריות יש איסור ייחוד.  אלא הגר"א ווייס נוקט שנראה יותר שלא אסרו את הייחוד אלא מחשש ניאוף.  וכדומה, פסק הגר"מ פיינשטיין שאין איסור ייחוד עם זקן וחלש השוכב במיטה (שו"ת אגרות משה אה"ע ד סה אות י).  ולא אומרים "לא פלוג" בדיני ייחוד, דבכל עניין שלא מסתבר לחשוש לניאוף לא אסרו, ומטעם זה התירו שני אנשים עם אשה אחת, וכן בבעלה בעיר, ובאשתו משמרתו, ובדלת פתוחה לרה"ר וכדו'.

ובאותה שאלה, הגר"א ווייס התיר שהרי אין כלל אפשרות שיבואו לידי ניאוף, שאין הטייס יכול להסיח דעתו ולהניח את ההגה וכלי הטיסה מידו אף לרגע קט, ואם יעשה כן קרוב לודאי שהמטוס יתרסק.  וגם אין לאסור לפני ההמראה ואחרי הנחיתה, כיון שכל מי שעובר יכול לראות מה קורה שם, כמו שמותר ברכב במקום הפתוח לרשות הרבים (שו"ת אגרות משה שם אות ב).

 ונראה פשוט שקל וחומר שבטיסה במטוס גדול אין איסור יחוד, כי יש גם דיילים ודיילות שנכנסים לתא הטיס מידי פעם.  ומה שיש טיס אוטומטי, הטייסים עדיין חייבים לא להסיח דעת כדי להיות מוכנים בכל רגע אם חס ושלום משהו חריג יקרה.

אגב, שאלה דומה גרמה לי להפסיק לענות על שאלות צבאיות!

לפני שנים רבות, טרם היה מדור הלכה בצה"ל, שעונה על כל שאלות החיילים, הייתי גם עונה לשאלות צבאיות.  פעם נשאלתי אם יש בעיה של יחוד בטייס ונווטת במטוס קרבי, כאשר יש רק שתיים במטוס?  השבתי  שאין איסור יחוד כנ"ל (אמנם אמרתי שיש  איסורים אחרים בדבר).  התשובה פורסמה בכתב עת הצבאי 'במחנה', כי מצאו בה ענין.  התקשר אליי עיתונאי ושאל: ממתי אזרח עונה על שאלות צבאיות?  הסברתי שזה היה לימודי ולא מעשי, אך החלטתי שהעיתונאי צודק.  מאז אני מפנה שאלות צבאיות לרבנות הצבאית.