ד' לא ציוה על קרבנות?!

הרב שלמה אבינר


 

שאלה: אנו קוראים בירמיהו הנביא: "כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.  כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר: שמעו בקולי" (ירמיהו ז כב-כג).  לכאורה לא מובן.  הרי יש בתורה פרשיות שלמות של קרבנות.  אמנם זה נושא עמוק שכתבו עליו ראשונים ואחרונים, אך אולי אפשר לקבל תשובה פשוטה?

תשובה: התשובה הפשוטה היא שאין ערך עצמי לקרבנות אם אינם כדי לשמוע בקול ד'.  הם לא קסם או תחבולה או קמיע, אלא קיום רצון ד', שציוה לעשות רצונו, מה שגם כולל קרבנות. אבל, כפי שרואים בהמשך הפרק, לא עשינו רצונו אלא עברנו עבירות רבות, הקרבנו קרבנות ויחד עם זה חטאנו ופשענו, ולכן אין פלא שגם הכנסנו עבודה זרה לבית המקדש עצמו (שם ל).

הסיכום, כן להקריב קרבנות, אך הכל תלוי במניע: עשיית רצון ד'.

דוגמא דומה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל.  אז למה מסופר על אמותינו שהיו יפות.  מתרץ הגר"א בקול אליהו: שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל – בהם, בחן וביופי.  הכל תלוי אם משתמשת בחן וביופי מתוך יראת ד'.

עוד דוגמא: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי (זכריה ד ו).  אבל הרי התורה ציותה ללכת לצבא?!  תשובה: לא בחיל ולא בכח כשלעצמם, אלא מתוך רוחי, רוח ד'.

וכן במצעד יום העצמאות, כאשר רבנו הרב צבי יהודה היה רואה את רכבי הצבא עוברים, היה אומר: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ד' נזכיר" (תהילים כ ח), אך הוסיף: "ואנחנו בשם ד' נזכיר – ברכב ובסוסים".  מתוך אמונה בד', משתמשים ברכב ובסוסים.

וכן הוא נשאל אם בלימוד תורה אפשר להשתמש בכלים מדעיים. השיב ודאי שכן, הרי אנחנו שואפים לדעת, אבל הכל תלוי בנקודת המוצא: האם אנו מאמינים שהתורה היא מן השמים.  במאמרו על התורה והחקירה המדעית בלנתיבות ישראל חלק ב.

ויש דוגמאות רבות בפרקי אבות.

"אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו" (א ה).  והרי צריך אהבה ואחוה ושלום ורעות?!  אלא הכל תלוי מתוך איזו גישה  מדברים – מתוך קלות ראש או מתוך אהבת ד' שגם כוללת אהבת אשתו.

"אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (א ח).  הרי התורה מצווה שיהיה דין צדק, ופעמים רבות אדם אינו מצליח להגן על עצמו ללא עזרת עורך דין.  תשובה: תלוי במניע של עורך הדין, האם להשיג כל דבר ללקוח שלו, בין שמגיע לו בין שלא, או לעשות רצון ד' להציל עשוק.

"שנא את הרבנות" (א י).  אבל צריך רבנים להנהיג את הציבור?!  תלוי למה אדם רוצה להיות רב, בשביל כבוד או כסף, או מתוך ציווי אלהי שזו מצוה חשובה, במקום שאין מישהו אחר, "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (שם ב ה).

"שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים" (ג ד).  אבל הרי חייבים לאכול, אז למה זה זבחי מתים?!  אלא תלוי אם אדם אכל לתענוגו, או לבריאותו, או כדי שיהיה לו כח לעבוד את ד'.  רמב"ם דעות תחילת פרק ג.

בדומה לזה, רבי שמעון בר יוחאי שלל אלה ש"מניחים חיי עולם ועוסקים  בחיי שעה" (שבת י א).  אבל אין זו עבירה לעבוד, אדם חייב לאכול?  אלא הכל תלוי בנקודת המוצא, האם זה האידיאל שלו בחיים להרוויח כסף, או האידיאל שלו היא לעבוד את ד', ולשם כך הוא עובד לקיומו.   

"האומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, - מתחייב בנפשו" (ג ט).  הרי מצוה לעסוק בחקלאות.  רבנו הרב צבי יהודה הסביר שהתשובה בהתחלת המשנה: הפוסק ממשנתו, כלומר אומר זאת מתוך ניתוק מדבר ד'.  במאמר נויו של אילן, לנביתות ישראל חלק ב.

"כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (ג י).  אז חלילה אנו אבודים?!  התשובה בהמשך: אינו חייב עד שישב ויסירם מליבו, כלומר ודאי זה קורה ששוכחים, אלא מדובר במי שרוצה להתנתק מתורת ד' ולשכוח דבר ד'.

"מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה" (ד ד).  אין זה בריא נפשית לאדם שיהיה בעל דימוי עצמי כה נמוך!אלא עליו להיות שפל רוח מול רבונו של עולם, וזו שיא הגדלות, כמו שכתוב בספר הזוהר: מאן דזעיר הוא רב, ומאן דרב הוא זעיר" (זוהר בראשית קכא ב), מי שהוא קטן, הוא גדול, ומי שהוא גדול, הוא קטן.

"אל תעשם...קרדום לחפור בהם" (ד ז).  אבל איך מורה לתורה יוכל להתקיים וללמד אם לא יקבל משכורת?!  מסביר הכסף משנה על הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג, שהכל תלוי בנקודת המוצא: האם הוא מלמד תורה כדי לקבל כסף או מקבל כסף כדי שיוכל ללמד תורה.

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" (ו ד).  וכי יש מצוה להסתגף?  תשובה: זה אמור אם רצונו ללמוד תורה ואין דרך אחרת.

"אמר רבי יוסי בן קסמא... רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (ו ט).  אך הוא סירב.  למה?  וכי אין מצוה להיות רב שם וללמד תורה?!  תשובה: הם לא חיפשו רב, אלא אדם שידור אצלם וישמש תפאורה יפה תמורת כסף. ספר כבוד חכמים לרב צבי אלימלך קליש (עמ' רל).

וירמיהו הנביא עצמו אומר בסוף הפרק: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו".  למה?  וכי חכמה, גבורה ועושר אינם חשובים למען החיים?!  הנביא מסביר בעצמו: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" (ירמיהן ט כב-כג).  אם זה מתוך דעת ד', מתוך דבקות בד', מה טוב.  

http://www.ateretmedia.org/ra_sic/5775_5779/ra_sic_791417.mp3