איך לחיות בשלום בינינו

 הרב שלמה אבינר

 

 

ש: בארצנו יש סכסוכים בין יהודים, מתחים וחוסר שלום.  איך פותרים את הבעיה?

ת: אלו תופעות של מיעוט.  באופן כללי יש שלום.

ש: בכל זאת התופעה קיימת.  וגם בין שכנים, וגם במשפחה, ואפילו בין איש לאשתו.  כיצד פותרים, האם יש סדנאות לשלום?

ת: מן הסתם, זה קיים.  אבל הפתרון הפשוט הוא שכשיש סכסוך בינך לבין חברך, תמיד לוותר לו.

ש: אבל זה לא צודק?

ת: אל תהיה צודק, תהיה חכם.  בגמרא אמרו שמי ששותק ראשון, הוא המיוחס.  כלומר כאשר בני אדם מתקוטטים, הראשון ששותק, זה סימן שהוא מיוחס יותר (קידושין עא ב).

ש: אז מי שצדיק הוא המשלם עבור השלום?

ת: הוא משלם וגם מרוויח.  בספר ראשית חכמה לרבי אליהו די וידאש, כתוב :"אמר החכם: לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחת, כי בפעם הראשונה אסבול חרפתו ולא יחרפני שנית" (ענווה ד).  וכן הוא בספר מעלות המידות (ענווה).

ש: אז האנשים הרעים ינצלו זאת כדי להציק לאנשים הטובים?

ת: אולי.  על זה נאמר: "לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתב לגבי מזבח" (בבא קמא צג א).

ש: זה לא "מוסר נוצרי" להושיט את הלחי השניה?

ת: לא.  זה מוסר יהודי, כמו שאמר ישעיהו הנביא: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ג ו).  הנוצרים רק דיברו, אך בפועל התעללו בחלשים, ואנחנו לא דיברנו אבל קיימנו.  מילים, זה זול, המעשים הם המבחן.

ש: אז מן השמים מרשים עוול?!

ת: חס וחלילה.  ספר החינוך מסביר: "שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא.  ומיד האדם מיד איש אחיו, לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתבדך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום: 'הניחו לו ויקלל כי אמר לו ד''' (שמואל ב טז, יא), תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא (מצהו רמ"א).

ש: כלומר, אם יש לאדם צרות, סימן שכך ד' החליט בצדק, ואותו אדם שעושה לו צרות, הוא מה שנקרא מגלגלים חובה על ידי חייב.

ת: נכון.  ויש עוד סיבה לא להגיב. אם הזולת מתנהג כלפיך בשפלות, אין זו סיבה שתרד לרמתו.  כך כותב המאירי: "אחד הנבלים חירף חכם אחד ולא ענהו.  שאלוהו: מדוע כי יקלל לא תענהו?  השיב: לא אבוא במלחמה אשר המנצח בו מנוצח" (חיבור התשובה א ה).

ש: אבל האם אדם חייב לוותר או זו מידת חסידות?

ת: אינו חייב.  הרי נאמר: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא)".  רואים מהלשון שזו מידת חסידות.  עיין ספר החינוך (מצוה שלח).

ש: אז מאיפה יקח האדם כח נפשי לוותר?

ת: אמרו חז"ל: "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז, א).  אם אתה מוותר לזולת, על אף שאינך חייב, גם הקב"ה יוותר לך על פשעיך, מידה כנגד מידה.

ש: על כולם!

ת: לשון הדגשה.

ש: על כל פנים, כל זה נראה מאוד הגיוני.  אז למה אנשים אינם מבינים זאת, וכל כך קשה להם לוותר?

ת: גאוה.  האדם חושב שאם יוותר, זה סימן שהוא לא שווה, על אף שבאמת, זה  בדיוק להיפך.  המוותר הוא הגיבור!

ש: אז כשיש סכסוך בין בני זוג, כל אחד יזדרז לוותר ראשון...

ת: נכון מאוד.  אמנם למעשה, על פי רוב הנשים הן המוותרות בגלל טבען הרך והעדין.  ראה בדבר הרמב"ם על אשה שמסתכלת על בעלה כאילו הוא שר או מלך, והולכת כפי רצונו (רמב"ם, הלכות אישות טו, ב).

ש: אז שוב אותה שאלה: האם אין בכך השפלת האשה?

ת: שוב אותה תשובה, שאדרבה זו גבורתה.  הנה ודאי יעל היתה אשה גבורה מאוד והרגה את סיסרא שהיה  מין היטלר, ורש"י מזכיר שתקופה מסויימת גם היתה השופטת של עם ישראל (שופטים ה ו).  וחכמים מלמדים שבאה על ידה תשועה גדולה לישראל, בזכות שהיתה אשה כשרה העושה רצון בעלה (תדבא"ר ט).  וזה מובא בשולחן ערוך (אה"ע סוס"י סט).

ש: אז תמיד האשה צריך לוותר?

ת: ודאי לא.  אדם שיש לו אשה קשה הוא שצריך לוותר.  חז"ל מספרים שרבי חייא היתה לו אשה שמצערת אותו, ובכל זאת כאשר ראה דבר יפה בשוק, היה צורר אותו בבגדו ומביא לה במתנה.  שאל אותו רב תלמידו למה נוהג כן, השיב: די לנו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא (יבמות סג, א).  כלומר, הכרת הטוב.

ש: יש סיפור דומה על סוקרטס...

ת: כן.  להבדיל.  היתה לו אשה רעה, קסנטיפה.  כאשר לימד תלמידיו, באה והפכה את השולחן, אך הוא קיבל זאת בשיוויון נפש, והסביר לתלמידיו: כמו תרנגולת.  הנך רואה את ההבדל בין סוקרטס שזלזל באשתו ורבי חייא שכיבד את אשתו והכיר לה טובה.

ש: אם כך, גם כאשר יש חילוקי דעות אדיאולוגיים, אז תמיד נוותר לזולת?

ת: זה לא קשור.  אנחנו דיברנו על מחלוקות אישיות או ציבוריות, ולא על מחלוקות בדעות.  אביי ורבא כל הזמן נחלקו, אבל היו ידידים בלב ונפש.  וכן בית הלל ובית שמאי, על אף שנחלקו בעניינים חמורים, "חיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (יבמות יד, ב).

ש: הרב תמיד אומר: חילוקי דעות, כן, חילוקי לבבות, לא.  אבל בפועל, אנשים רבים סותמים פיות למי שלא חושב כמותם, בטענה שהם נעלבים.

ש: סחיטה רגשית.  אדם לא צריך לפחד ועליו להביע את דעתו.  כך פותח השולחן ערוך שלא לפחוד מן המלעיגים.

ש: ובסיכום?

ת: הרמב"ם מסביר בפירושו על פרק אבות, "מאוד מאוד הוי שפל רוח": "שאלו לאחד החסידים ואמרו לו: איזה יום עבר עליך בשמחה יותר מכל ימי חייך?  אמר: יום אשר הייתי נוסע בספינה, והיה מקומי בה שפל המקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי רכוש, ואני הייתי מוטל במקומי, ואחד מנוסעי הספינה עמד להשתין, והשפיעה עליו שפלותי והמצב הגרוע שהייתי בו, עד שגילה את עצמו והשתין עלי.  התפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, ובאמת לא הצטערתי בליבי במעשיו כלל, ולא נתעוררה בי שום התרגשות.  אז שמחתי שמחה גדולה שהגעתי עד כדי כך, שלא הרגיזני זלזול אותו החסר, ולא שמתי לב איליו" (ד, ד).

ש: זה סיפור עצום!  מופלא!  נראה מוגזם!

ת: ליבי אומר לי שאולי הכוונה לרמב"ם עצמו, שכל חייו השמיצו אותו ולכלכו אותו, והוא מעולם לא הגיב, ואכן כאשר תלמידו יוסף אבן גבר סיפר לו שמבזים אותו, הרמב"ם אמר לו לא להגיב והזכיר סיפור זה (אגרות הרמב"ם).