מה חשב רבינו הרב צבי יהודה על גיוס תלמידי ישיבה?

(  שיחה מפיו. רשם שלמה אבינר)                                                                                                                    

 

1. פגישה של ידידות

אתמול התקיימה פגישה בין ראשי-הישיבות ושרי הממשלה, ומאוד נהניתי. לראשונה נפגשתי אישית עם משה דיין. הוא יצא אלי בסבר פנים יפות ובחיוך על השפתיים, ואני נתתי לו יד באהבה וציינתי שבעצם אנו ידידים. אכן, נוצרה שם מעין ידידות בינינו.

לא חידשתי שום דבר, אלא חזרתי על הדברים הרגילים לנו. אבל חשוב מאוד שהם נאמרו שם, שהשרים שמעו אותם וגם שהרבנים שמעו אותם. נכחו שם הרב אברמסקי, הרב גולדוויכט, ובחוץ בנו של הרב סורוצקין. יחד עם משה דיין היו שניים-שלושה קצינים במדי צבא, השרים משה שפירא, יוסף ספיר, ומשה קול המטפל בעליית הנוער. משה שפירא ומשה דיין הם כוחות חזקים וחשובים, המכריעים בממשלה. שניהם ברכה לישראל, מרבים פעלים וממעטים בדיבור.

משה דיין פתח במלים אחדות: "באנו לברר ולשמוע, מה העניין בכך שאנו משחררים בחורי ישיבה מגיוס, בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים?!". אמרתי שאני רגיל לדבר אחרון, – כדי לשמוע, כי אולי יש מקום להעיר ולתקן דבר מה.

 

2. ניצחון בזכות התורה

הרב אברמסקי דיבר ראשון. הוא למדן גדול וגאון. כל ספריו מלאים בהירות ומתיקות של תורה. הוא דיבר על זכות התורה והישיבות. "בזכות התורה היו ניצחונות". זה היה הטון הכללי של כל דבריו. כמובן, כל זה אמת ויציב. הוא אמר: "אני מבקש" – "אני מבקש לא לנגוע במבצרי התורה. חלילה לנגוע!". הוא הזכיר את דברי הירושלמי על בר-כוכבא. בר-כוכבא ודודו רבי אלעזר המודעי נמצאו בביתר בזמן המצור, והיו מחולקים באיזה כוח ובאיזה זכות יצליח המאבק נגד הרומאים - בזכות התורה או בכוח הצבא. אמנם הבבלי והירושלמי מחולקים בסיבת נפילתו של בר-כוכבא, אבל הנוסח של הירושלמי הוא שרבי אלעזר המודעי היה עסוק בשקו ותעניתו ומתפלל בכל יום ואומר: ריבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום. ובזכות תורתו ותפילתו היה כוח לחיילי בר-כוכבא לעמוד נגד האויב הגדול. אבל בגלל עלילת שקר של כותי אחד, נפל בלבו של בר-כוכבא חשד על רבי אלעזר המודעי שרוצה למסור את העיר לרומאים, והוא בעט בו והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרועו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה". הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותה האיש יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. בר-כוכבא פגע בתורה, לכן נכשל. הרב אברמסקי סיים: "לכן אני מבקש שלא לפגוע בשלמותם של מקדשי התורה". כמובן כל זה נכון ואמת.

 

3. עבדי ד' וישראל עמו

אחר כך נתנו לי את רשות הדיבור, ואמרתי דברים שהם אצלנו שגרתיים. ראשית-כל, אמרתי שאני רוצה להעיר ביחס לאווירה הכללית של הפגישה: "אנחנו לא שני צדדים". כאילו הם אנשי הצבא - ה"קוזקים", התקיפים, – ואנחנו המבקשים והמתחננים. "קודם כל, עלינו לברר בירור יסודי את עצם מציאותנו. אנחנו היושבים פה, איננו שני צדדים. אנחנו כולנו, עבדי ד' וישראל עמו. כל אחד במקצוע שלו. מתוך כך, יש לעמוד על האמת, ולהכיר שהישיבות אינן רק מקום לימוד בלבד, אלא המשך תורה שבעל-פה, והמשך חיוניות נשמת האומה. קיום הישיבות אינו רק עניינם של אנשי מקצוע בלבד. האינטרס שלנו, האינטרס של כולנו, של כל כלל ישראל הוא תקומת הצבא ותקומת התורה. קיום הישיבות נוגע לכולנו. זהו דבר יסודי ואלמנטרי. משמרת תקומת הרוח, תקומת תרבות ישראל, האידיאל וההכרח לגדל גאונים וצדיקים ואנשי חזון גדולים – הוא דבר חיוני לכל העם. זהו הכרח חיים. זהו אינטרס של כל ישראל. ומתוך כך נמשכת קדושת המשק והנשק של כלל ישראל בכל עוז ובכל אומץ".

 

4. אין פטור מצבא

יש לי צער על הבטוי שנאמר כאן: "איך אנו פוטרים ומשחררים בחורי ישיבה מצבא?". אנחנו לא פוטרים ולא משחררים, לא פטורים ולא משוחררים. על הטפסים שאני חותם, היה תמיד מודפס "דחייה", ובזמן האחרון הופיע "פטור", ואז שוב חזר הביטוי "דחייה". אני מוחה, אני מסתייג ונסלד מהביטוי "פטור". אין פטור, ואין פטורים, אלא יש מתן אפשרות לגדול בתורה במשך כמה זמן. חיוני הוא שצעירים בעלי שאר-רוח יוכלו לגדול בתורה.

היחס החיובי והנכון של הישיבות למדינה ולצבא הוא עניין חשוב וצורך חיוני, אבל עד כמה שאני מסור לצבא, בכל אופן יש תלמידים שאני מעכב כמה שנים. אני מתנגד לכך שצעירים הראויים להשתלם באישיות הרוחנית יצאו לשרת. לעומת זאת, מתוך הכְוונה והתייעצות אישית, תלמידי ישיבתנו הולכים לצבא באופנים שונים. בין כובשי הכותל, ירושלים, רמת-הגולן וקבר רחל, היו מגדולי הישיבה, הקשורים בה וחוזרים אליה.

 

5. איש על מחנהו איש על דגלו

אמרתי דבר חריף: "איש על מחנהו ואיש על דגלו" בבניין עם ישראל ורוח ישראל – אבל ביחד. הישיבות מכוננות את חיי הנשמה של האומה, ומזה נמשכת קדושת הנשק והמשק. כאן [בישיבות] בונים את המוראל של כלל ישראל וגם את המוראל הצבאי, ולכן עלינו לשקוד בתורה, ואז יופיעו מתוכנו כוחות צבאיים מעולים.

מדברים על בעיה, אבל לי אין בעיה. אלא יש כאן דברים ברורים וישרים: המדינה והצבא שייכים לכולנו. בכמה ישיבות יש צורך שעניין זה יתברר, אבל במשך הזמן הכרה זו תחדור גם אצלם. בתוך הדברים, הבלעתי שיותר קשה להחזיר צדיקים בתשובה, אבל בסופו של דבר גם הם ישובו. ראשי הישיבות הולכים ונעשים יותר ויותר כלל-ישראליים. אבל תהליך זה לא יופיע מתוך כפייה.

אין להעלות על הדעת סידור עניינים אלה מתוך כפייה. כל סיטונות אסורה. לא יתכן שכל תלמידי הישיבות ילכו לצבא, וגם לא יתכן שכולם לא ילכו. אלא, יש לערוך בירור אישי על כל אחד ואחד, מתוך גדלות רוחנית, ומתוך שייכות הדדית אמיתית בין הישיבה לצבא. כל מקרה צריך להתברר ביסודיות ולא מתוך ערבוביה. אנשי הצבא לא יכולים להתערב בעניינים הפנימיים של הישיבות, כמו שראשי הישיבות לא יכולים לקבוע בדברים מיוחדים וספציפיים השיכים לצבא, - כדוגמת מקרים של פיקוח-נפש שיש צורך לשאול בדעת הרופאים.

תלמידים מישיבתנו לחמו בכל החזיתות, וזאת מתוך אידיאליזם ומתוך גדלות של תורה. כפי שאמרתי, בחורים צעירים אני מעכב. לא כן בחורים מבוגרים, מבוגרים בשנים ומבוגרים ברוח.

אבל אם יעלה על הדעת לסדר כפייה סיטונית-כללית, זה יהיה אסון למדינה.

 

6 .חלילה מכפייה

חלילה מכפייה ! אני נסלד מכפייה. הזכרתי שהייתי חבר בליגה נגד כפייה דתית. במשך זמן מסויים הייתי מיודד עם חבריה אבל אחר-כך התרחקתי, מפני שהם התדלדלו והתעסקו בדברים קטנים.

אגב, התקיימה פעם אצלי פגישה בעניין כפייה דתית. במשך הרבה זמן, הפצירו בי מרשות השידור להשתתף בסימפוזיון על כפייה דתית. מולי ישב פרופסור בר-הלל, איש הליגה נגד כפייה דתית, שהיה חבר בני-עקיבא בצעירותו, ונעשה אחר-כך שונא תורה ומצוות בצורה קיצונית.

הוא פתח בנוסח הרגיל: "אתם הדתיים, מיעוט ביישוב, ואתם כופים את דעתכם על הרוב מתוך קונצים מפלגתיים וקואליציוניים בכנסת?".

אמרתי: "חוקי הכנסת מחייבים אתכם או לא?". כמובן שאין לכנסת מקום להחליט בפסקי הלכות, אבל היא קובעת לגבי סדור חיי הציבור [ויש גם עניינים על הגבול]. התנפלויות וזריקת אבנים, אינן מדרך התורה. אין מקום לכפייה אישית פרטית, וקל וחומר בדרכים אלו שמסכנות נפשות. יחד עם זה, יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר, שחיי האומה בפרהסיה לא יהיו הפקר. המשכתי: "אנחנו ואתם שייכים לכנסת. אנחנו נאמנים למדינה ולציבור יותר מכם, כי נאמנותנו נובעת ממקור התורה, האמונה והקדושה, שהם יותר חזקים מהמקור שלכם. על-כל-פנים, כולנו שייכים לכנסת, והחלטותיה מחייבות אתכם ואותנו. בכל ציבור יש חלוקי דעות. אנו חיים במדינה דמוקרטית, והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור, ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה, ומכריעה על פי רוב ומיעוט. מתוך כך השגנו כמה דברים. בוודאי שאין זה מספק אותנו, ואנו מקווים שמתוך סבלנות נשיג יותר. אתם קוראים לזה כפייה דתית, אבל זו החלטה של הכנסת, ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו. אנו כולנו קיבלנו את חוקת היסוד ללכת אחרי הרוב, ואת צורת המשטר על כל סגנון ניהולו. לכן אין ברירה, יש כאן חקיקה מדינית דמוקרטית המחייבת אתכם, ולא כפייה".

הוא התחכם ושאל: "ומה יהיה אם להיפך, הרוב יחליט נגד התורה. עד עכשיו, אתם ניצחתם, אבל כשאנו נתחזק ונחליט נגד התורה, האם אז תהיו מוכנים לשמוע אל הרוב?".

לא התפעלתי, והשבתי לו: "א. קודם כל, האיומים שלך על חוקיות של הריסת התורה, הם דברי שטות והבל. לא יקום ולא יהיה, חס ושלום, כדבר הזה של עקירת תורה. 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. ב. זה ודאי לא יהיה, אבל לו עולה היה על הדעת שזה יקרה, חס ושלום, היינו עומדים נגד זה במסירות נפש של יהרג ואל יעבור. קיבלנו הוראה מאבא ז"ל שדין התורה של מסירות נפש, קיים לא רק נגד כפייה של גויים לעבור על דת, אלא גם כאשר הכפייה באה על-ידי יהודי". הוספתי הסברה למה הדבר דומה: "אנו מדינה צעירה. מצבנו בעולם מסוכן במובן הפוליטי, בגלל רשעי אומות העולם, שונאי ישראל. גם במובן החברתי והכלכלי מצבנו קשה. על-אף כל הצרות הסובבים והמשברים, אנו מחזיקים מעמד על ידי פלאי-פלאים. ודאי נתחזק. אבל בוודאי נצטרך לסבול עוד כמה שנים, ובינתיים נופלים קרבנות ויש הרבה צרות. אבל בכנסת יש גם כמה גויים. יש חברי כנסת הנאמנים למדינה מצד התורה, יש הנאמנים מבחינה לאומית, ויש מיעוט קטן שאין לו כלל מסירות נפש על קיום המדינה. חברי כנסת כאלה ה'מוקצים' אולי יתייאשו ויאמרו: 'כדאי לחסל את החנות ולהיפטר ממדינת ישראל. להרצל התחשק שתהיה מדינה יהודית ובגלל זה אנחנו סובלים ויש אבדן נפשות. האם כדאי כל העסק הזה?' הם יקומו ויעמידו על סדר היום דיון לקוידציה [=חיסול]: דיון והצבעה על חיסול מדינת ישראל".

קפץ פרופ' בר-הלל: "מה? שיהיה בכנסת דיון על קיום מדינת ישראל?! על עצם הקיום, לא שייך להצביע וללכת על פי הרוב. הכנסת דנה על סדרים פרטיים, אבל על עצם הקיום, על עצם המדינה, לא דנים – זה למעלה מן הכנסת!".

אמרתי: "זהו. עצם הקיום ועצם החיים הוא למעלה מן הכנסת. רק לא ברור לכם שתורה ומצוות והשראת השכינה בישראל, זהו עצם הקיום ועצם החיים. ועל זה אין דיון בכנסת".

ישב שם גם פרופסור שמואל הוגו ברגמן. הוא ישב באמצע, כאילו נייטרלי. הוא איש מדע הגיוני, פילוסוף והוגה דעות, אשר בסוף ימיו התקרב לדברי אבא ז"ל, והיה מזכיר אותו בהערצה. גם דבריו צריכים ביקורת, אבל רובו ישרות. הוא אמר: "יש לגייס תלמידי ישיבה. תבינו אותי, אינני דן מצד הצבא. יש בעלי מקצוע הדואגים לכך, ובוודאי מבחינה צבאית הכל בסדר. אני דואג למצב בציבור. יש פער בין חלקי העם, שהולך ומתרחב. הרב קוק ז"ל היה מתנה מן השמים, כוח ענקי של קדושה וגאונות, ובזמנו ידע כל העם כולו שהוא מאוחד. כמובן גם עכשיו קיימים כוחות רוחניים גדולים, אבל לא בהיקף כזה. לכן נוצר פער ומופיעה התפוררות. הצבא הוא מחצית העם, ומתוך הרגשת אחריות לכלל ישראל, יש צורך שאנשי תורה ורוח יהיו בתוך הצבא, בתוך העם, כדי שיהיה קשר ומגע". – הוא צודק, השאלה היא איך לסדר זאת באופן טכני ופרטי.

אמרתי לו: "אצלנו, קיימים קשרים ומגעים במידה מסויימת, ויש לכך ערך גדול. הרבה אנשים באים אצלי באופן אישי. אני גם מקיים שיעור עבור אנשים רחוקי תורה".

בסוף הוספתי: "ברור לי שכולכם תחזרו בתשובה, ואם לא אתם, אז בניכם, אבל זה לא יהיה מתוך כפייה אלא מתוך אמונה והכרה".

 

7. אמון הדדי

אם כן, בפגישה, שילבתי עובדה זובתוך הסתייגותי מכפייה. מצד שני, אמרתי: "תמיד טענתי: הלכה כשר הביטחון". יש לשמור את המצב כפי שסודר מאז כלומר אפשרות של דחייה. אם שני ה'משה' יעמדו בתוקף, יסודר הדבר גם עתה. יש לסדר את העניינים לא מתוך התנכרות, אלא מתוך שייכות ומתוך הכרה הדדית של שני הצדדים".

משה קול הציע עוד כמה הצעות. הרב אברמסקי דחה אותן: "לא פוגעים ולא נוגעים בבחורי ישיבה!". גם יוסף ספיר הציע חובת גיוס לבני ישיבות בצורה שלא יהיה חשש של קלקול. במבט ובתנועת יד הבעתי באופן נמרץ: "לא ! לא בא בחשבון !". דחינו בתוקף את כל ההצעות. הדברים יסודרו, אבל לא על-ידי עצות מבחוץ, אלא על-ידי ראשי הישיבות מבפנים.

אחר כך אמרתי למשה שפירא: "אין כאן מקום לכפייה, תכתיבים ולחצים מבחוץ על הישיבות. הדברים מסתדרים מבפנים מתוך אמון ויחס. הכל צריך להתברר מתוך הבנה הדדית. יש לסמוך על החינוך של ראשי הישיבות, ובמידה מסויימת הוא הולך ומשתפר. לא יגיע שום רווח מכפייה על ראשי ישיבה. נדמה לי שראשי ישיבות הולכים ומתקדמים בדרך האמיתית, הכלל-ישראלית. אמנם, להחזיר צדיקים בתשובה הוא דבר קשה, אבל גם בלי כפייה העניין ילך ויסתדר". לא היתה תגובה של משה דיין. בסוף הוא אמר: "הפעם, רק רצינו לשמוע את דעתם של ראשי הישיבות".

 

8. קביעת מציאות

דיברתי בתוקף ועוז. אחרים בקשו: "אנא רחמו עלינו". וכי יש לנו עסק עם גזלנים?! לכן אמרתי שאיני 'מבקש', אלא שאני קובע מציאות.

גם לפגישה הראשונה שהתקיימה עם בן-גוריון, בקשו שאצטרף לראשי-הישיבות הגדולות. הם ראו צורך שאצטרף, אבל העדיפו שלא אדבר בפגישה, כי חששו מצורת הביטוי שלי. כולם אנשים גדולים, אבל אנחנו חלוקים בהבנת הלכות ציבור והנהגת כלל ישראל. בכל זאת, באופן אישי, כולנו מיודדים מאוד. הזמינו אותי להיפגש בוועד הישיבות, והציעו שנלך יחד לפגישה. מקודם הסבירו לי בסגנון של 'מוסר' כמה חשוב לשמור על הישיבות. כמובן, כל זה לא פחות קבוע אצלי מאשר אצלם.

בפגישה עצמה, הם דרשו דרשות ארוכות, כמו שיחות מוסר, על כך שהתורה מגינה. נכון שהתורה מגינה, הדברים נכונים ואמיתיים, אבל זהו הנוסח בשבילנו פנימה. תלמידי חכמים צריכים להבין שמצוות "הוכח תוכיח" צריכה להיות כפי ערך המקבלי. אם אומרים דברים נפלאים בצרפתית, לאדם המבין רק תורכית, לא מקיימים מצוות תוכחה. גם בתוך דברי הפעם הזכרתי שהתורה מגינה, אבל ביארתי זאת בנוסך ששייך גם למי שלא נמצא פנימה, בתוך הישיבה. אמרתי בסגנון המובן לכולנו, שבשביל חיזוק הרוח הלאומי והרמת המוראל הצבאי, חיוני הוא שהישיבות תגדלנה אנשים ענקי רוח באומה. ראש ישיבה אחד בכה: "אל תקחו את הילדים שלנו, תתחשבו איכשהו" – כאילו יש כאן שני צדדים ושתי מחנות, ויש לנו עסק עם גזלנים. בסופו של דבר, לא נותר לי זמן לדבר, והצטרפתי בשתיקה.

בפגישה הראשונה היו בכיות, אבל בפגישה השנייה לא היו בכיות. בתוך דברי אמרתי, שאינני בא בבקשה, אלא שאני קובע את המציאות. דיברתי בעוז, בסגנון חי, בהיר וברור לכולם.

 

9. כולם יוצאים

אחרי הפגישה, בא אלי הרב טננבוים, מזכיר ועד הישיבות, ואמר לי שאין זה מספיק שלא תהיה הרעה במצב, אלא יש צורך שתהיה התקדמות, שהוועד יחליט ויקבע באופן נכון את סדר העניין. הוא הביא פנייה בכתב של הרב אברמסקי ששום דבר לא ישתנה, וביקש שגם אני אצטרף בכתב. כתבתי, רק שיניתי ביטוי אחד: במקום "שר הביטחון", תקנתי: "שר הביטחון הצבאי". פרסמתי פעם נוספת הכחשה להסתמכות על מכתב אבא זצ"ל מלונדון. אמרתי להם שאם ישתמשו בעתיד עוד פעם במכתב זה, אצטרך שוב לפרסם הכחשה.

 

הודעה גלויה

למען האמת והתורה

ב"ה, כ"ה ניסן התש"ח

ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של אאמו"ר הרב זצ"ל, שכאילו הוא מסייע, חלילה, להשתמטות ממלוא החיוב של העמידה על נפשנו, ועל נפש כל קהל ישראל, והנני מחויב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב ממנו בחודש אדר שנת תרע"ז בלונדון להשתדלות לשחרור תלמידי חכמים ממלחמת אנגליה ורוסיה וגרמניה וכו', שלא היה בה שום עניין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובארץ ישראל (ועל כגון זה אמרו חז"ל שאין למדין הלכה מפי מעשה). ועל השימוש בדברי קטע מכתב קדשו זה, בהעלמת הענין שהוא דן בו, ובהסבת דעת הקהל שכאילו יש לדברים הללו איזו שייכות למצבנו עכשיו, יש להצטער שהוא כמו סילוף מן המין הגרוע והמחפיר ביותר (וכבר היו כמה פעמים מעשי זייפנים וסלפנים לרעה בדברי קדשו, וכדברי הרמב"ם באגרתואפשר לזייפנים לתלות בדברי תורתנו הקדושה צווי של "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים"). ונקווה בעזה"י שזה יצטרף למהלך יסורינו ומירוקיהם בדרך גאולתנו ופדות נפשנו בהגדלת התורה והאדרתה, בדגל שם ד' אלהינו ורנן ישועתו, בתשובת אמת ותקומה שלמה, בבית חיינו, בתורתו ועבודתו ומצותו ומלכותו כדברו החי וקיים לעד עולם.

צבי יהודה הכהן קוק

10. תקומת התורה בישראל

 

כל המקורות שמביאים לפטור כביכול בני-ישיבות מצבא, הם ביזיון התורה. אמר לי הרב טננבוים שאין ועד הישיבות משתמש בכל המקורות האלה. הוא מסר לי בשם ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל שאין ברמב"ם שום הלכה לפטור בני ישיבות מצבא. דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, הם דברי מוסר כלליים על "כל איש ואיש, מכל באי עולם". שימוש בהם ביחס לתלמידי ישיבה, הוא עלבונה של תורה. אם כן, האם צריכים כולם להתגייס? זהו עניינם של ראשי הישיבות לדאוג לתקומתה של תורה. כמובן לא מפני שזו הפרנסה שלהם, אלא מפני שתפקידם הגדול ואחריותם הגדולה היא לעמוד על הקמת התורה בישראל והגדלת התורה בישראל. "הא סברא, קרא למה לי".