חשוב טוב - יהיה טוב

הרב שלמה אבינר

 

ש: קראתי איזה ספר חול הטוען שמחשבה פועלת, ואם אדם חושב שיהיה לו טוב באיזה ענין, עצם המחשבה הזו תגרום שיקרה לו אותו דבר טוב.  זה נכון?

ת: ודאי לא.  רק הקדוש ברוך הוא "אומר ועושה גוזר ומקיים" (תפילת ברוך שאמר).  אנחנו רק בני אדם.  במשך הגלות, היו לנו דברים רבים רעים, וחשבנו שהיה טוב ובכל זאת זה לא היה.  זה ענין מסטי חסר כל בסיס מדעי, וגם אין לו מקור ביהדות.

הדבר רק מובא בשם הצמח צדק, האדמו"ר מחב"ד השלישי, ופורסם על ידי הריי"צ: חשוב טוב יהיה טוב.

ובמקור ביידיש: טְראכְט גוּט וֶועט זַיין גוּט.  כמובן, הצמח צדק היה גאון עולם, אך אין לזה מקור קדום.

יש שהסבירו על יסוד מאמר הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".  זה ודאי נכון, אז לא די בכך כדי שאותה מחשבה תהיה פועלת.

יש גם מסבירים, שאם לאדם יש  בטחון בד', אז בתור שכר על כך, הוא יזכה שמשאלתו תתגשם.  גם זה ודאי נכון, אך לא די בכך לייצר ודאות.

ויש שהסתמכו על הכלל של חז"ל: "מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".  אמת ויציב, אז לא כתוב שצרוף זה דיו כדי שהדבר יקרה.

גם "סוף מעשה במחשבה תחילה", שנאמר בלכה דודי, אינו מבטיח שמחשבה פועלת כמו קסם.

מה שנכון הוא שאם אדם פועל מתוך בטחון עצמי, זה תורם להצלחתו.  ואם הוא מפחד שייכשל, זה בעצמו מכשיל אותו, כמו שכתוב באיוב: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (ג כה).  והמהר"ל מביא את הפסוק: "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בד' ישוגב" (משלי כט כה.  נתיבות עולם, נתיבות הבטחון פ"א).  וכן הוא מסביר מאמר חז"ל "כל המקיים בעצמו כך, בא לידי כך" (בבא מציעא לג א).  הוא מביא משל: "אם יקח אדם כלי אחד (=קרש ארוך) ומניחו על הנהר ויעבור על הנהר מן הקצה אל הקצה, אם ירצה לעבור, שקרוב הוא אל הנפילה.  ואם הוא מונח על הארץ לא היה נשמט הכלי ממנו, וזה בשביל כי השכל שמחשיב על הנפילה פועל באדם, כי השכל הוא הפועל הגמור אשר יפעל הכל" (חידושי אגדות שם).  זה אותו קרש, אך על הנהר אדם מפחד, על הארץ אינו מפחד, ויש השפעה פסיכולוגית.

וכן מחקרים רפואיים הוכיחו שלאנשים אופטימיים יש סיכון יותר נמוך להתקף לב וכדומה.

אבל אדם צריך להיות עניו ולא לחשוב שמחשבתו חייבת לפעול. אדרבה, זה יכול לקלקל.  אמר עולא: "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר: מפר מחשבות ערומים, ולא תעשינה ידיהם תושיה" (איוב ה יב.  סנהדרין כו ב).  ופירש רש"י: "...מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא".

וכתב הבן איש חי: "פעמים רבות נכונים לו לאדם הון ועושר לביתו, והצלחה בעסקיו להיות מנת חלקו, אך בזאת שהוא משוטט בדמיונו ורואה את עצמו כאילו כבר שרוי הוא בתוך הטובה והשפע, ונהנה מדמיין בדמיונו ורואה את עצמו כאילו כבר שרוי הוא בתוך הטובה והשפע, ונהנה מדמיון זה, בכך משבית הוא מעצמו את כל אותה טובה וההנאה" (עוד יוסף חי, כי תצא ד"ה שלח תשלח).

ודאי שבתפילה, המחשבה פועלת.  אך גם כאן אלו תחנונים ולא ודאות. ואדרבה אם כביכול אדם לוחץ את הקדוש ברוך הוא על ידי תפילתו, זה בעצמו עלול לעורר עליו קטרוג.  "שלושה דברים מזכירים עוונותיו של אדם ואלו הן... עיון תפילה..." (ברכות נח א).  "שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו לומר: בוטח זה בזכיותיו, - נראה מה הם" (רש"י).

ורבנו אברהם בן הרמב"ם כתב שבטחון בד' אינו סגולה שתמלא משאלתו.  הכל תלוי אם ד' הבטיח לו. אם ד' הבטיח, ודאי יש להאמין בהבטחתו, אך אם ד' לא הבטיח לו, ובכל זאת האדם בטוח שד' יעשה רצונו, הרי זו חוצפה (המספיק לעובדי ד', שער הבטחון).  למשל, ד' הבטיח שירד מן, לכן מי שאגר מן, הרי זה חסרון בבטחון.  אך אם בימינו שד' לא הבטיח שירד מן, אדם יצא החוצה ללקטו מתוך בטחון מוחלט שירד, הרי זו חוצפה.

זה הכלל, ענווה כלפי ד', ענווה ענקית.