אני בחורה מפונדקת

הרב שלמה אבינר

 

אני בחורה מפונדקת.  נולדתי מפונדקאות לשני גברים שחיים יחד.  אחד הוא אבי הביולוגי והשני חי איתו.  איני יודעת מי אמי ולעולם לא אדע.  שניהם מכנים עצמם אבא שלי, כך שיש  לי כאילו שתי אבות ואין לי אמא.

אני לא מתערבת במה שהם עשו.  אין לי זכות להתערב בחיים של אחרים.  אין לי זכות דיבור.  אך במה שאני חלק מן הסיפור, יש לי זכות דיבור.

ואולי יש לי גם זכות דיבור, בתור אזרחית של האנושות, כי לא בצורה זו נוצרה האנושות עד כה, ולא כך היא תוכל להמשיך בעתיד, ואני מרגישה את עצמי טבעת חוץ-היסטורית בשרשרת ההסטוריה.

אך בעיקר יש לי תהיות אישיות.  שני אבותיי טוענים לפניי שמותר להם להתחתן יחד כיון שהם אוהבים.  לא נכנסתי איתם לדיון פילוסופי עמוק מה זו אהבה.  אך דבר אחד ברור לי: אהבה אינה עילה מספקת לנישואים.  הרי גבר אינו יכול להתחתן עם אשה נשואה שהוא אוהב, אשה לא תוכל להתחתן עם שני גברים בטענה שהיא אוהבת אותם והם אוהבים אותה.  אב לא יוכל להתחתן עם בתו, גם אם הוא מאוד אוהב אותה.

אהבה לחוד, נישואים לחוד.  נישואים הם כריתת ברית מיוחדת בין איש ואשה, המשתלבת בשרשרת הדורות.

הם גם טוענים שהם שניהם אוהבים אותי.  אני מאמין להם.  זו אמת.  אכן כדי לגדול, ודאי אני זקוקה לאהבה, אבל לא די באהבה.  כדי להתמקד בצורה משמעותית בעולמי, אני צריכה להיות פרי האהבה של גבר ואשה, של אבא ואמא, שאהבו אחד את השני ומתוך כך נולדתי, ולא של גבר שקנה שירותי פונדקאית ממסכנה שמכרה את גופה בשביל כסף.

זו תפיסתי, שנראית לי דבר מובן מאיליו, שמסתכמת בהגדרה משולשת: אהבה-נישואים-הולדה.

אבל הכי בעייתי בעיניי, הוא מה ששני אבותי טוענים בפניי בשם השוויון, בשם הצדק, בשם האנושיות: יש לי זכות להיות הורה.  בעיניי, אמירה זו שערוריתית.  ואיפה הזכות שלי?!  אני לא זכותו של אף אחד רק בשביל שהוא חושק בילד!  אני לא חפץ, אני בן אדם!  אני מודעת לסבלו של אבא בלי ילד, של אמא בלי ילד, של זוג נשוי מעוכב פוריות, של רווקה מבוגרת.  אבל אין זה מקנה להם זכות לייצר לעצמם ילד ולשתול אותו במבנה חיים חריג  ולא במסגרת המיטבית המקובלת בעולם, לגידולו השלם של אדם, כלומר אב ואם.  אני לא אוביקט, של חפצון או החפצה, של שני גברים.

יצא לי לקרוא את הספר של אלדוס הקסלי Aldous Huxley , עולם חדש מופלא, Brave New World, ופתאום פגשתי שם את עצמי.  זהו רומן דיסטופי, כלומר עתידי פסימי, היפך של אוטופי, שנכתב לפני כשמונים שנה, המתאר כיצד תינוקות מהונדסים במעבדות פוריות.  התחזית שלו לא קרתה, מה טוב.  אך אצלי אני מרגישה שזה קצת מה שקרה לי.  הוריי בחרו את תורמת הביצה על פי תכונותיה וקבעו כיצד אני אמורה להיראות.

אני שפנת נסיון של ניסוי חברתי לשינוי תרבותי בעולם, יצירת מודל אנטרופולוגי חדש.  איפה הזכות שלי להיוולד בתוך הרוב האנושי? למה לא שאלו אותי אם אני מוכנה להיזרק בלית ברירה בתוך חתונה מסולפת...

שני אבותיי נבוכו כאשר טענתי זאת, והם טענו חזרה לנגדי: אנחנו כמו שאנחנו ומותר לנו להמשיך כן.  סליחה, זו טענה לא לענין, תעשו מה שתעשו, אך אין זה מקנה זכות למעוט קטן לשנות פני החברה.  נכון שדמוקרטיה חייבת לכבד את זכות מעוט, אך לא פחות מזה, ועוד יותר, עליה לכבד את זכות הרוב.  הרוב אינו מעוניין שמבנה החברה ישתנה.  הרוב הגדול מאוד רוצה פיקוח חברתי על סגנון החיים.  לא יתכן שאחוז  קטן של כמה אחוזים בודדים יקבע את סדר יומה של האנושות.  איני יודע כמה גברים החיים יחד כזוג, אך נראה לי שזה לא מגיע לאחוז אחד.  ומנין להם הזכות לפנדק לעצמם ילדה.

בודאי אני לא משתכנעת מאמירתה של הפילוסופית סימון דה בובואר Simone De Beauvoir ש"אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אשה".  נולדים "פרווה" והחברה כופה על האדם מי יהיה איש ומי תהיה אשה על פי מבנהו הביולוגי.  לא שווה תגובה.  בדרך זו נגיע לתיאוריה הקווירית Queer Theory, הקיצונית, החותרת ליצור אנטרטפולוגיה חדשה בה אין שום הבדל בין איש לאשה, וכל אחד יחליט מיהו ומהו.

אני יודעת שהתנ"ך הוא נחלת עם ישראל כולו, דתי או חילוני, שם הדברים מאוד ברורים, אך רציתי דווקא להיבטא בשיח מוסרי שכלי אוניברסלי.

אני מאחלת לכל ילד ולכל ילדה להיוולד מאשה ואיש האוהבים ומתחתנים.