הרפורמים והשואה

 הרב שלמה אבינר

 

שאלה: כיצד להתייחס לנוסח חדש של "אל מלא רחמים" ליום השואה שחברו הרפורמים: "...ולנשמות בני דתות ועמים רבים, שנפלו קרבן לתאוות הרשע הנאצית, ובהם: מתנגדי המשטר הרצחני, הומוסקסואלים ולסביות, צוענים, בעלי נכויות בגוף ובנפש, עם רבים אחרים שלא נמצאו ראויים לחיים" (ראה: https://www.facebook.com/ReformJudaismIsrael).

תשובה: דרכה של התנועה הרפורמית מאז ומקדם היא שכל אנפין שווין, עם ישראל ועמים אחרים.

בגרמניה הם טענו שהיהדים אינם עם אלא דת:  יש גרמנים פרוטסטנטים, גרמנים קטולים וגרמנים יהודים.

בימי השואה, כאשר הגיעו לארצות הברית ידיעות על ממדי רצח העם היהודי, פעלה הנהגת היהדות שם, בראשות סטיבן וייז, מנהיג התנועה הרפורמית במגמה להסתיר את המידע, ולפעול בשקט, מה שלא הביא לכל תוצאה.  בתש"ג סטיבן וייז אמר: "אנו אמריקנים, ראשית לכול, בסוף הכול, ובכל עת. שום דבר אחר, בין שזו אמונה ובין שזה גזע או גורל, אינו מסייג את האמריקניות שלנו" (ויקיפדיה ערך סטיבן וייז).

בהרצאה בהאנטר קולג' הסבירה אנה בלייך איך קרה שאנשים רבים בעולם לא ידעו מה קרה במחנות השמדה אלא אחרי שחרורם.  הרי העיתון המפורסם ניו יורק טיימס דיווח  הלוך וחזור על השמדת מאות אלפי יהודים, על מחנות השמדה, תאי גזים וטבח ברחובות.  בין תרצ"ט-תש"ג נכתבו 1186 מאמרים מפורטים על השואה בניו יורק טיימס!  אם כן, כיצד אנשים לא ידעו?  כי מאמרים אלו היו קבורים בדפי האמצע של העיתון במקומות המיועדים לתכנים לא חשובים, ואפילו בלי כותרת – כאשר בעמוד הראשון הופיעו מאמרים על נעלי טניס ושימורי פירות.

וזאת למה?  התשובה פשוטה: ארתור הייז סולזברגר היה הבעלים השולט והמו"ל של העיתון.  אמנם היה יהודי, אבל לא חש שום קשר ליהודים המסכנים בפולניה.  אותו יהודי רפורמי, נכדו של איזיק וייס, מנהיג הרפורמה באמריקה, כתב: "אין כל מכנה משותך בין היהודים האומללים וחסרי המזל... המגורשים מפולניה... לביני".  אכן הרפורמה הקלאסית מקדמת את הרעיון שהיהודים אינם עם או אומה, אלא דת.

לכן סולזברגר לא סבר שהיהודים נרדפים על ידי היטלר בתור גזע.  הוא הדגיש במאמרי מערכת שבגרמניה יש מסכנים נרדפים, ולא ציין שכמעט כולם יהודים, אלא "הם מכל גזע ואמונה".

לגבי משטרו של היטלר הוא כתב: "היושרה והצדק הם אלה שנרדפים, ולא גזע, לאום או דת".  לגבי הפליטים הוא כתב: "אין לזה כל קשר לגזע או אמונה.  זאת אינה בעיה יהודית".

אפילו מאמר מערכת על מרד גטו וורשה אינו מזכיר כלל יהודים!

בקיצור, העיתון החליט להיות נויטרלי.  הוא מעולם לא קרא להסיר את ההגבלה על הגירה יהודית לארה"ב.  הוא תמך בעמדת ממשלת ארצות הברית שאין שום דבר שאפשר לעשות למען הצלת היהודים מלבד נצחון מהיר במלחמה.  כידוע יכלו בקלות להפגיז את מחנות ההשמדה או את פסי הרכבות שהובילו אליהם (עיין בסרט "טיסה אחת בשבילנו" ביו-טוב -ש"א).  הניו יורק טיימס היה העיתון המוביל ומאות עיתונים הלכו בעקבותיו, ואם היה מתייחס לשואה כאל דבר נורא, היה יכול להשפיע על המדיניות, ולהציל יהודים.  זו האחריות המוסרית של עיתון. 

אנה בלייך מסיימת: "הקול מן התהום לא הגיע לאוזניו של כל העולם.  הניו יורק טיימס הביא את הקול הזה בעיתון שלהם אך הם הטביעו אותו בקקופוניה של קולות אחרים והתעלמו מדפוס רצח העם..."

(https://www.youtube.com/watch?v=8nixdDIPEBQ).