חוסן נפשי בשואה

 הרב שלמה אבינר

[רעיון]

 

ש: כיצד אפשר להבין שלא נשברנו נפשית במחנות השמדה?  אומות העולם סברו שאחרי השואה, זה יהיה סופו של עם ישראל, שהוא ידעך וייעלם.  לא כן, קמנו  מן האפר והקמנו מדינה.  מה פשר החידה ההיסטורית הזו?

ת: אין שום חידה.  זה סוד החוסן הנפשי Resilience, העמידוּת הנפשית.  זו יכולת להמתמודד עם מצב דחק, משבר ומצוקה, ולהסתגל לנסיבות חיים חדשות.  גמישות יוצרת מול שינויים.  הסתגלות חיובית.

ש: אם כך, תכונה זו נצרכת לא רק מול נוראות השואה אלא כל החיים?

ת: ודאי.  כי החיים זרועים משברים: עוני, טראומה, מחלה, גירושין, אבל, יתמוּת, אלמנוּת, עומס, דילמות קשות, חוסר שליטה, שינויים חריפים, הפרת איזון, פיטורים, הגירה ועוד ועוד.  צריך לדעת לנהל את המשברים ולבנות איזון נפשי חדש.  יש בדיחה בעלת ריח קצת אנטישמי נגד הסחרנות היהודית.  אוניה טובעת.  מצווה הקברניט לזרוק כל מטען התפוזים לים.  עדיין טובעת.  אז הוא מחפש מה לזרוק.  הנה יהודי – לזרוק לים.  הנה כושי – לזרוק לים.  אחרי כמה ימים, תופסים לויטן, פותחים אותו, והנה מחזה מרהיב, היהודי יושב על ארגז ומוכר תפוזים לכושי, ולמעלה ממנו מתנוסס שלט: "לוי ממשיך"!  אכן חוסן נפשי.

ש: וכיצד מגיעים לאותו חוסן?

ת: אין זה מולד.  זו יכולת המתפתחת.  יש להשקיע מאמצים.  קודם כל, אין להתכחש לכך שיש קושי.  אכן יש צרה. לא יעזור לשקוע בהכחשה, בכעס או בעצב.

ש: אבל אנחנו רק בני אדם.  אלו תגובות טבעיות?

ת: ודאי.  אך אין לראות בהם אידיאל, מה שנקרא פינוק רגשי, פגיעוּת נפשית.  זה מצב בו אדם לא מסוגל לסבול שיהיה לו רע.  הוא זקוק מיד לחויה מתקנת.  הוא רוצה שיהיה לו טוב כל הזמן.  אבל זה בלתי אפשרי.  לכן הוא שרוי בתסכול תמידי, ומנסה להיחלץ ממנו על ידי עישון, אלכוהול, סמים, אינטרנט, סלולרי ושאר התמכרויות.  מה שמתואר באריכות במאמרו של פסקל "השעשוע" על המלך שזקוק לשעשוע תמידי למען לא ישקע במחשבותיו הנוגות על ריקנות חייו.

צרה זו מתחילה כבר בילד הקטן שאני מגדלים אותו מפונק.  מפונק באנגלית הוא Spoiled, כלומר רקוב.  כאשר הוא  מוציא חצי דמעה, מיד קופצים עליו  במבול סוכריות כדי לנחמו.  כך משחיתים את חוסן נפשו.  ואחר כך זה בא לידי ביטוי בבגרות, כגון התופעה המוכרת לנו על תגובת מספר אנשים מול הטרור: מתבכיינים, מתאמללים, מתאוננים.  לא כן.  אלא צריך יצירה חדשה.

ש: איזו יצירה?

ת: שיווי משקל חדש.  ידוע "שיר השלווה" שכתב הוגה אמריקאי לפני כמאה שנה:

אלי, תן בי את השלווה

לקבל את הדברים

שאין ביכולתי לשנותם

את האומץ לשנות את הדברים

אשר ביכולתי לשנותם

ואת התבונה

להבחין בין השניים.

עיין מסילת ישרים פרק א, שהחיים הם אידיאל של עמל.  אדם לעמול יולד.  בנין האישיות כל החיים מול משברים.  יש קושי? – נצא ממנו!  נתגבר!  ולא אידיאל של סמרטוטיות, של שבריריות.  אלא איזהו גיבור?  הכובש את יצרו.  הבונה את עצמו מחדש, שלמד לנהל משברים, על יסוד התנסויות בונות של נעורים.  גם של נעורי האומה, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים למה ד' הוביל אותנו במדבר ארבעים שנה בתנאים קשיים – "למען ילמדו גבורה".

ש: לכן אנו העזים שבאומות...

ת: כן.  ראה חיי דוד, איך היו זרועים משברים נוראים, ואיך התגבר, איך ספר תהילים מלא שמחה.  יש תמיד להסתכל קדימה.  כמה פעמים שאלתי את אבי ז"ל על מה שהיה עם משפחתו בשואה.  סירב לענות: מסתכלים קדימה, לא אחורה.  אכן, ניצולי השואה – מלבד בודדים – לא עסקו בהעלאת גרה נפשית, Mental Rumination, אלא הסתכלו קדימה.  עלו לארץ ונעשו חיילים מעולים, נחושים, קשוחים.  הפכת מספדי למחול לי.

ש: אבל יש גם אנשים עם בעיות נפשיות שלא מסוגלים לכך?

ת: כן.  אינינו מדברים כאן על חולי נפש, אלא על אנשים נורמליים.  וגם לגבי חולי נפש, יש זרמים בפסיכולוגיה שטוענים שיש לפעמים בהתנהגות חלק מהם מין העמדה נפשית של בריחה מפני התמודדות.  חולה נפש,-  יש להתיחס אל כל אחד באהבה לגופו של עניין.  אנו מדברים כאן על בריאים.

ש: אם כך, אותו חוסן נפשי גם זקוק לקיום מצוות?

ת: כן.  גם זקוק לנישואים.  בן זוג לא יכול להיות תפור בדיוק במידת הציפיות, מה שגורם אצל המפונקים את משבר שחיקת האהבה הרומנטית.  יש לקבל בשמחה ובאהבה את בן הזוג כמו שהוא.  וכן במצוות לא נוכל להכחיש שהן מצריכות גבורה נפשית.  בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.  אמנם הרמב"ם מסביר באריכות במורה נבוכים ב לט, שהמצוות הן ההרמוניה השלמה ואין בהן טורח.  אבל זה נאמר לגבי  האדם השלם.  עבורנו הקטנים, יש טורח בראשית הדרך.  כל ההתחלות קשות.  אך הפתרון אינו בריחה, כגון הנצרות שבגלל הקושי לקיים מצוות, בטלה כמעט כולן ושמה במקומן כמה טכסים נחמדים.  וכן האיסלם.  וכן הרפורמים וכן כל מיני מקילים ומזייפים למיניהם.

ש: ובסיכום?

ת: התורה ניתנה מפי הגבורה לעם גיבור.